על השמחה | פרשת ניצבים

בפרשה נפרשת תמונת חיי העם, על המעלות ועל המורדות. שני פרדוקסים מובנים בשמחה: מצד אחד השמחה קשורה לגוף, לאכילה ולשתייה, לתחושת החומר. מצד שני השמחה היא פסגת הנפש, התעלות הרוח

ד"ר משה מאיר 02/09/21 08:49 כה באלול התשפא

אילוסטרציה, צילום: Mendy Hechtman/Flash90
אילוסטרציה, צילום: Mendy Hechtman/Flash90

האומנות אוהבת להתבונן בעצב, פחות מכך בשמחה. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה" - קובע טולסטוי בפתיחת "אנה קרנינה", ובכך מקבע את האושר כבנאלי ומשעמם, ואת האומללות כייחודית ומעניינת. אני חושב אחרת. השמחה והאושר הם עולמות גדושים, מלאים הבחנות וגוונים שראוי למי שמתעניין באדם ובחייו להתבונן בהם. כך נעשה הפעם, בעיוננו בפרשת ניצבים. בפרשה נפרשת תמונת חיי העם, על המעלות ועל המורדות. במהלך ההתבוננות בעלייה שאחרי הנפילה אומר משה:

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. [דברים ל' ט']

ההותרה, הטובה, השיבה והששון - צובעים את הדיבר בשלל צבעי שמחה. אני רוצה להתמקד ב'ששון', ובביטוי "לשוש על..." 'ששון' היא מילה המקבילה ל'שמחה', אבל הוראתה רחבה יותר. היא מבטאת את התסיסה, את הוויטאליות, את התרחבות הלב והנפש הנלווים לשמחה. ה'ששון' מלווה התרחשויות שבין אדם לאדם, המלאות באותה תסיסת הלב:

וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ [ישעיהו ס"ב ה'].

ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה [צפניה ג' י"ז].

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח [תהילים י"ט ו'].

שמחת החתן והכלה והגיבור הרץ רחוק ומהר, המשותף להם הוא תסיסת החיים ואלה מצטרפים לשמחה. חכמים הוסיפו עוד פנים לשמחה - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר [דברים כ"ז] 'וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך' [פסחים ק"ט א'].

אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהלים ק"ד] 'ויין ישמח לבב אנוש' [שם].

לממד הוויטאלי של השמחה והששון, מצטרפות האכילה והשתייה, הבשר והיין. יש שני פרדוקסים מובנים בשמחה, המעצימים את המתיחות ואת החיות שבה. האחד: מצד אחד השמחה קשורה לגוף, לאכילה ולשתייה, לתחושת החומר. מצד שני השמחה היא פסגת הנפש, התעלות הרוח. השני: מצד אחד - אין שמחה אלא בשניים, אדם לא שמח לבד. מקבץ הפסוקים שהבאנו מבטא זאת, תמיד - אדם עם אלוהים, חתן עם כלה, ואפילו הגיבור זקוק לאויב בכדי לשמוח. מצד שני - השמחה היא חוויה מאוד אינדיבידואלית, מעצימה את האני. בשמחת בית השואבה - השמחה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו - פסגת השמחות במקורות היהדות, היו החכמים מפזזים ומרקדים. שירתם היא ביטוי קיצון ומרתק לשמחה ולששון:

אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?

הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי.

אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך [סוכה נ"ג ע"א].

זאת פסגה מדהימה של תחושת 'אני' המוחקת את כל מה שמחוץ לה, המעצבת את תנועתה על פי אהבתה - ולא על פי צו, המדברת עם האחר - ריבונו של עולם - כשווה אל שווה תוך מרכוז בתחושת האני... וכל זאת - לפני אלוהים, לפני האחר.

ניטשה, הפילוסוף המיוחד והנועז, חש בפרדוקסים הללו שהם קצה קרחון של פרדוקסים גדולים יותר - בין היחיד לקבוצה, בין המידה הטובה ובין הטוב והרע. הוא כדרכו שיבר את הקצה האחד של הפרדוקס, אנחנו מעמידים להשאיר אותו כבסיס לחיים המורכבים. כך הוא כותב בפי נביאו זרתוסטרא:

אם מידה טובה לך אחי, והיא שלך, או אז אין לך שותף בה... אך צא וראה! הנה שמה של מידתך הטובה ומשותף לך ולכל הבריות, ובגללה נעשית אתה עצמך עם ועדר! וכי לא היטבת עשות לו אמרת: 'ביטוי אין לו ולא שם לאשר מביא על נפשי עינויים ומתיקות, וגם כל קרבי ירעבו לו'. תהא מידתך הטובה נעלה מעל משפחתיותם של שמות: ואם נאלץ אתה לדבר בה, אל תתבייש לגמגם בה. וכך תדבר ותגמגם: 'זה טובי שלי, אותו אוהב, וכך כולו מוצא חן בעיני, וכך בלבד אנוכי רוצה את הטוב.' [עמוד 35 בתרגום העברי].

הטוב והשמחה הם מעבר לטוב ולרע, לראוי. הם פורצים מבפנים, לא מתאימים עצמם לנורמה חיצונית. אבל - בניגוד לניטשה - הם משוש חתן על כלה, הם שמחה באחר או באחרת, הם לא בועת אני אלא הצטרפות שבין אני לאתה. חיים גורי, מגדולי משוררי האהבה שאני מכיר, כותב כך בשירו:

התפעלות

מזמן לא ראה דברים כאלה,

ללא אבל, ללא אולי,

ושקט נוצה בהר.

לא מילה מיותרת.

וכל ההבטחות, אחת אחר אחת,

וכל האהבות שבות לפרוח בי.

כי ערב בא, כי רוח איירית,

אפילו השמחה נזכרת בי לפתע

וכל הרצים שבי יוצאים דחופים.

ללא אבל וללא אולי. וודאות. שלמות והתאמה בין האני לעצמי, ללא פקפוק וספק. ואין עוד פער בין ההבטחה למימושה, הן כאן, מלאות ושלמות. אז - פורחות האהבות, צומחות, חיות, וויטאליות, והשמחה נזכרת ובאה ומצטרפת, והרצים - רצי אסתר - יוצאים דחופים, 'יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח', וזרימה גדולה שוטפת את החיים. 'כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, כל משפחה מאושרת - מאושרת על פי דרכה.'

 

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר