פרשת נצבים: על ההתייצבות

בהתייצבות של פרשת נצבים יש אקטיביות מצד אחד - עמידה לקראת משהו, ופסיביות - ציפייה מפני משהו. זהו ה'עמודו' של התורה - יש בו גם כפייה, אך גם ברית, הדדיות.

ד"ר משה מאיר
כה באלול התשעח
,
05 בספטמבר, 2018 19:16
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

כך פותחת פרשתנו:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

רָאשֵׁיכֶם

שִׁבְטֵיכֶם

זִקְנֵיכֶם

וְשֹׁטְרֵיכֶם

כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.1

 

רש"י מסביר - 'נצבים' כ'מכונסים', הרמב"ן - כ'מזומנים'. שניהם רואים במילה מסמנת את ההגעה למקום האסיפה, כמו המילה 'התייצבות' בעברית המודרנית. אבל הוראתה הראשונית של המילה, היא על אופן העמידה. כך מתאר יוסף את חלומו:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי

וְגַם נִצָּבָה...2

 

'קמה אלומתי' - נזקפה.

'וגם נצבה' - לעמוד על עמדה בזקיפה.3

 

'ניצב' מלשון 'יציבות', איכות המתווספת על הקימה כשהיא לעצמה.

 

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק

לְדֵעָה

מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.4

המילה הזאת, שאובחנה על ידי הפרשנים הקדמונים כ'מילה זרה',5 עוררה את הרש"ר הירש להורות על האופן בו התורה מבטאת רגש על ידי תמונה:

סיפורי התורה נבדלים היטב מסיפורי בני האדם. הללו ייבצר מהם, כמעט, להישמר מפניות אישיות, ולא יסתפקו בתיאור העובדות כהווייתן הפשוטה. משתפים עצמם בחוויות הגיבור, ומבקשים לתת ביטוי לרגשותיו ולהלכי נפשו וכו'. איה המספר, אשר בהעלותו חזיון שכזה היה מוותר על תיאור הרגשות העזים, שפיעמו את הנפשות הפועלות, הייאוש, הפחד, החלטת הגבורה, הלב הרוטט בשעת העשייה, זעקת האימה אל ה', חרדת הציפיה: איך יפול דבר וכו' וכו'. אבל דבר ה' יביא את העובדות, כמות שהן, אל שכלו של האדם. מה היו רגשותיהן של הדמויות - יוכבד ומרים - ברגע כזה, לבו של כל אדם בעל רגש יגיד לו זאת. אך באשר לעובדות, דבר ה' ישרטט אף את גווני הגוונים הדקים ביותר. ברגעים כאלה אין האדם פועל מתוך הכרה מלאה. יודע הוא את מעשיו, וגם רצונו משתתף בהם. אולם תוקפו של הרגע מתגבר עליו, עד שהוא כנשמע בעל כורחו לכוח עליון. ידוע ידעה האחות על לכתה; אבל לפתע פתאום - גם מצאה את עצמה שם, כאילו הוצבה שם על ידי כוח עליון. לכך "וַתֵתַצַב": מזיגה של פעולה שקולה ופעולה כפויה.

הוא רואה במילה מיזוג של הפעולה האקטיבית - ההתייצבות, של ההיפעלות הפאסיבית - הקפיאה על המקום. מה שמזכיר עוד דוגמה:

 

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.6

 

ובכן, ההוראה הראשונית של 'ניצבים' איננה 'התייצבות' 'התכנסות' ו'זימון', אלא עמידה זקופה דרוכה ויציבה, שילוב של אקטיביות - לקראת משהו - ופסיביות - מפני משהו. בכדי להוסיף רובד לעמידה הזאת, בואו ונעיין בסיפורו של אתגר קרת 'עמודו!':7

פתאום יכולתי לעשות את זה. הייתי אומר 'עמודו!' וכל האנשים היו נעמדים, ככה, באמצע הרחוב. מכוניות היו נעצרות, אופניים, אפילו הטוסטוסים הקטנים האלה של השליחים היו נתקעים במקום...

המספר מנצל את היכולת המופלאה שנפלה בחלקו, בכדי לבחור מהדמויות העומדות בנות זוג.

אמא שלי אמרה לי שהיא לא לגמרי מרוצה מהסיפור הזה. אמרתי לה שאין כאן מה לא להיות מרוצה. אני אומר לבחורות לבוא והן באות... ואמא שלי אמרה 'לא, לא. חס וחלילה. רק שיש בכל הדבר הזה משהו מאוד לא אישי. אטום. אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל יש לי מן תחושת בטן כזאת שאתה לא יוצר קשר עם הבחורות.' אז אמרתי לאמא שלי שהיא יכולה לשמור את התחושות בטן שלה לעצמה. אמרתי לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ואני מה שאני. אמרתי לה 'עמודו!' והשארתי אותה ככה באמצע ריינס בגשם שוטף. נורא כעסתי שהיא מתערבת לי בחיים.

מאז זה כבר לא היה אותו דבר. הפריע לי פתאום מה שהיא אמרה, שאין קשר... אז התחיל להפריע לי הקטע שהן באות רק בגלל שאני אומר להן. זה בא לי פתאום בשוס, מין בזזט כזה למוח. עברתי ברחוב ריינס פינת גורדון. אמא שלי עוד עמדה שם עם ההבעה המתנצלת הזאת על הפנים בדיוק איפה שהשארתי אותה, ופתאום הבנתי: זה לא זה. זה אף פעם לא יהיה זה. כי הבחורות האלה, כולן, אף אחת לא באמת מעריכה אותי. אף אחת לא רוצה אותי בגלל מה שאני באמת. ואם זה לא בגלל האופי שלי שהן באות, אז זה פשוט לא שווה כלום...

ואז, לבסוף, הוא פוגש בנערה שאותה הוא רוצה לאהוב:

...בלי לשים לב בכלל צעקתי 'עמודו!' היא נעצרה, כולם נעצרו. הסתכלתי על כל האנשים שקפואים ככה מסביבי... לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לתת לה ללכת. מצד שני רציתי שאם היא איתי, אז שזה יהיה רק בגלל האופי שלי, בגלל הפנימיות, ולא בגלל פקודות. ואז זה בא, הפתרון. כמו התגלות ממש. החזקתי את היד שלה בשלי, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי 'תאהבי אותי בגלל האופי שלי, בגלל מה שאני באמת.'...

הסיפור, מביא עד אבסורד את התשוקה של האדם לקשר, לאהבה, להכרה בו באשר הינו. אני מניח שרוב הקוראים והקוראות סוברים שהוא לא מצליח לפתור את הפרדוקס, והכפייה האלימה שבסיפור גוברת על הקשר ההדדי. אבל לאור הניסיון שלו, בואו ונתבונן שוב בפתיחה של פרשתנו:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.8

זהו ה'עמודו!' של התורה. יש בו כפייה ויש בו אלה [קללה], אבל יש בו גם ברית. ברית היא מושג דיאלוגי, הדדי. לפחות במשמעות המודרנית של המושג. במשמעות הזאת יש בקשר - הן בין אדם ובין ריבונו של עולם, הן בברית החברים בין אדם לאדם, והן בברית האהבה - צירוף פעיל ונפעל, של אקטיביות ופסיביות. כל אלה מצטרפים לדריכות, לעמידה שהיא מעבר לעמיד, להיות ניצב. והעמידה הדרוכה הזאת מוזנת על ידי התשוקה לקשר, התשוקה להיות נראה ונבחר בזכות ההיות, בזכות האופי העצמי, התשוקה לראות את האחר באותה המידה, התשוקה לברית, התשוקה לאהבה.

 

 

1 דברים כ"ט ט'.

2 בראשית ל"ז ז'.

3 רש"י. שם.

4 שמות ב' ד'.

5 ראו בפירושו של האבן עזרא.

6 בראשית י"ט כ"ו

7 בתוך 'געגועי לקיסינג'ר' עמוד 139-141

8 דברים כ"ט ט' - י"ד

07.09.2018

1. "העולם נברא כשופר"....... (משה אהרון)

הסוד של "ניצבים" הוא שניים
"אתם" ו"היום".
אתם - שלעולם אין ניצב אחד בודד בפני האלוהים.
ש"ניצב" אחד הוא האלוהים בלבד שנאמר :
"אלוהים ניצב בעדת אל".
ולכן ה"ניצבים" בכוונת מכוון בלשון רבים. לכלול כמצויין במפורש בכלל :"אתם" את: "כל איש ישראל".
ושימו לב בכלל "כל איש מישראל" מצוי גם "הגר".
הנה כי כן אל מול אלוהים "אחד".
אנחנו לעולם ניצבים אך כ"עם אחד" ומאוחד
גם בבחינת ויחן ישראל אל מול ההר.
ושנית שברית הניצבים מתחדשת בכל דור בבחינת - "היום".
שהברית היא לנצח .
והיא רלוונטית לכל יום ולכל דור ובכל שינויי נסיבות .
והנה אנו ניצבים עתה בראש השנה - "יום הזיכרון"
איננו ניצבים כפרטים אלא בבחינת "אתם" - כל איש מישראל כאמור.
וקול השופר של סיני שגם מסמל ומזכיר מעשה בראשית[פה המוציא קול שהולך ומתרחב הולך ומתפשט- "העולם נברא כשופר"....]בא לזכרנו ולהזכירנו ב"יום הזיכרון" כהד "גינטי" של נצח
את יסודות הברית של סיני,שבעבורה למעשה נברא העולם לאמור:
עם אחד בתורה אחת אל מול ה' אחד .
נכתב על ידי Moshe.Aharon , 7/9/2018 03:58

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השם החדש צילום: ללא

זהו שם השבט החדש בבני עקיבא

קרא עוד