פרשת נח: על הזיכרון

המבול מכרית את הכל, כמעט את הכל:

על פניו, ה'מבצע' של ריבונו של עולם היה מורכב משני רכיבים: השמדת היקום והצלת נח וכל אשר בתיבה. על כן, המשך העלילה נראה מוזר:

אם ריבונו של עולם זוכר או נזכר, זאת אומרת שיש גם אפשרות של שכחה. נדרשת כאן השתחררות מדמותו של ריבונו של עולם כפי שעוצבה על ידי ההוגים המאוחרים. ריבונו של עולם כפי שתואר על ידי הפילוסופים, הוא כל יכול, יודע כל וזוכר הכל. אין מקום לתנודות הרגש אצל ריבונו של עולם, אין מקום לחולשה, ללבטים, לחרטה, ול... שכחה. אבל ריבונו של עולם כפי שהוא מתואר בכתבי הקודש - ובמיוחד בספר בראשית, הוא אחר: הוא לא יודע הכל - הוא שואל את האדם 'איכה?', הוא לא כל יכול - דברים מתרחשים בניגוד לרצונו, כגון ההשחתה, הוא ניחם ומתחרט על דברים שעשה, והוא יכול לשכוח לכן גם להיזכר ולזכור.

תפילת מוסף של ראש השנה, מורכבת משלושה רכיבים: 'מלכויות', 'זיכרונות' ו'שופרות'. ה'זיכרונות' מתבוננים במושג הזיכרון, כשהוא לעצמו ובהופעותיו בכתבי הקודש. כאן, סיפור נוח נמצא במוקד:

מנסח התפילה לא חש, בפרדוקס שבדבריו. הוא מעמיד את ריבונו של עולם כמי שאין שכחה לפניו. אם כן - הוא לא צריך לזכור. ובכל זאת, הוא מתאר אותו - כפי שמתארים אותו כתבי הקודש - כמי שזכר את נוח.

גם אם משתחררים מדמותו יודעת הכל של ריבונו של עולם שאין שכחה לפניו, עדיין הקושיה במקומה עומדת ואולי מתעצמת: כל פרויקט המבול היה מכוון להצלת נוח כיוצר היקום החדש. איך שכח אותו ריבונו של עולם עד שהיה צריך להיזכר בו? המפרשים בנו דרכים שונות, בהן מושג ה'זיכרון' איננו 'היזכרות' אלא נוטה יותר ל'התבוננות' ו'לקיחה בחשבון'. אלוהים מתבונן ביקום החרב, רואה את התיבה - אותה לא שכח לרגע כי אין שכחה לפניו ואפילו אם יש את התיבה - מוקד המבצע - הוא לא שכח, אלא מתבונן ומממש את החלק השני של המבצע.

ברשותכם, אלך בדרך אחרת. לשם כך, בואו ונתבונן במושג ה'זיכרון' ובמושג ה'שכחה' הכרוך בו. דניאל כהנמן - חתן פרס נובל לכלכלה - חוקר - בין השאר את מושג ה'אושר'. חלק מהחקירה מתמקד במושג ה'מיטביות' [[well being המתבונן מהם החיים המיטביים אליהם חותר האדם. במהלך מחקרו הוא מבחין בין 'חוויה' ובין 'זיכרון'. ה'חוויה' היא ההתרחשות בזמן קיומה, ה'זיכרון' הוא ההיזכרות בהתרחשות לאחר שהסתיימה. הוא גילה כי יש פער גדול בין שתיהן, עד כדי כך שהוא מגדיר את האדם כבעל שתי זהויות: הזהות החווה והזהות הזוכרת. הנה - לדוגמה - שני הבדלים בין שתי הזהויות:

דוגמה ראשונה: אדם עובר טיפל רפואי מכאיב. פעם אחת הוא עובר טיפול קצר בו יש כאב בכל משך הזמן שאורך הטיפול. פעם אחת הוא עובר טיפול ארוך בו יש פרקי זמן של כאב ופרקי הפוגה והוא מסתיים בפרק הפוגתי. האדם החווה מדווח על סבל רב יותר בטיפול הארוך, הסבל מתמשך על פני זמן רב יותר. האדם הזוכר מדווח על סבל רב יותר בטיפול הראשון, הקצר, כיוון שהזיכרון חזק יותר לגבי הסיום והסיום של הטיפול הארוך היה בהפוגה בה הסבל מועט יותר.

דוגמה שנייה: האם אנשים מרוצים ומאושרים בסכום שהם מרוויחים במשך שנה? התברר, כי מבחינת האדם החווה, עד סכום מסוים [60000 דולר בארצות הברית], ככל שהאדם מרוויח יותר הוא מאושר יותר. מעבר לסכום הזה, אין הבדל בדיווח על האושר בין מי שמרוויח יותר לבין מי שמרוויח פחות. מבחינת האדם הזוכר, גם בסכומים שמעל הסכום שצוין, ככל שהאדם מרוויח יותר הוא מרוצה ומאושר יותר. הסיבה לכך היא, שמבחינת האדם החווה, הכסף הוא אמצעי להשגת מטרות - לקנייה. מעל סכום מסויים, לא חסר לאדם דבר ועוד כסף לא משפר את איכות החיים. מבחינת האדם הזוכר, המוקד הוא בסיפור שהוא מספר - לו ולאחרים. כאן הסיפור על יותר הוא סיפור טוב יותר, גם - ואולי בעיקר - בסכומים הגדולים.

בואו וניקח את ההבחנה הזאת, וננסה בעזרתה לפענח את פרשתנו. ריבונו של עולם התנ"כי, יכול לשכוח. לכן שר משורר תהילים:

מכיוון שהוא יכול לשכוח, הוא יכול גם להיזכר ולזכור. אך עדיין, תמוה כיצד שכח את נח ואת התיבה, הניצבים במוקד המבצע לבנייה מחדש של היקום. התשובה היא, שאלוהים בבחינת חווה נוכח ופועל, לא שכח. הוא נמצא בעיצומו של המבצע, שחלק בלתי נפרד ממנו הוא הצלת התיבה. מבחינה זו, אין התמקדות באשר בתיבה, לא בנוח ולא בחיה. התיבה היא העצם שצריך לדאוג שלא יטבע, תוך כדי מבצע ההצלה. אך אלוהים בבחינת זוכר, לא ממוקד בתיבה אלא בנוח ובחיה. אותם הוא זוכר מהעת שלפני המבול, התיבה עצמה היא לא חלק מהזיכרון. כשהוא נזכר בהם כשהיו מחוץ לתיבה, הוא מודע לכך שמוקד המבצע איננו הצלת התיבה - אלא חידוש החיים שמחוץ לה. לכן הוא משקיט את המים, מקדם את היקום לקראת השלב בו אפשר יהיה לפתוח את התיבה ולצאת ממנה.

חורחה לואיס בורחס כתב סיפור בשם 'פונס הזכרן'. פונס הוא נער מיוחד, הלוקה בשיתוק מכיוון שנפל מסוס. מרגע שנפל מהסוס ונחבט בקרקע, לקה ב... זיכרון. הוא לא שוכח כלום. זוכר את כל אשר ראה, כל התרחשות שנטל בה חלק לפרטי פרטיה. על עלה בעץ הניבט מחלונו, כל מילה ששמע. הוא לומד עוד ועוד שפות, קולט מאגרי מידע לא סוף ותכלית. הוא לא יכול לישון, כיוון שאיננו יכול לשקוע למצב של שינה ושכחה.

היות ריבונו של עולם שוכח לא מהווה חיסרון, רק כך הוא יכול לחשוב. המחשבה היא המובילה לשינוי, להעברת הרוח על הארץ הגורמת ל'וישוכו המים' - 'וישוכו' - מלשון שכחה.