(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (פרק כד)
פרשת השבוע פרשת משפטים
לפי רש"י, פרשיה זו שבסוף פרשתנו, פרשת משפטים, אירעה לפני מתן תורה. משה סיפר לעם "אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" והעם ענה: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". המשפטים שמשה סיפר לעם הם: "שבע מצות שנצטוו בני נח, ושבת וכבוד אב ואם... שניתנו להם במרה" (לשון רש"י). אמנם יש לשאול: מדוע היה צריך לחזור על שבע מצוות בני נח לפני מתן תורה?
כותב הרב קלונימוס קלמן אפשטיין בפירושו "מאור ושמש":
"ונראה לפרש הכל על פי פשוטו כך, דהנה כל שבע מצות בני נח וגם שבת כבוד אב ואם ודינין - הם מצות נמוסיות שהשכל מחייב אותן, וגם הם חוקי המדינה אשר אי אפשר להיות קיום עולם בלעדם. וזהו ידוע, שאנחנו עַם בני ישראל מחויבים לקיים כל מצות התורה הקדושה אפילו השכליות כדי לעשות רצון קוננו, ולא יהיה שום חילוק בינינו בין מִצְוֹת שִׂכְלִיּוֹת ובין מִצְוֹת שמעיות, רק הכל צריכים אנחנו לקיים מחמת שציונו הכל מהבורא יתברך שמו, וכך אנו צריכים לקיים הכל מחמת שאנחנו עבדיו והוא אלהינו, ולא מחמת נימוסית ח"ו, רק מחמת הציווי מפי הבורא יתברך שמו. וזה הוא נחת רוח לפניו, שאמר ונעשה רצונו. על כן הוכרח משה רבינו ע"ה להחזיר לבני ישראל קודם מתן תורה השבע מצות, והמצות שבמרה - כדי שיקבלו עליהם מעתה מחמת מצות בוראינו יתברך שמו ולא מחמת נימוסית".
שבע מצוות בני נח והמצוות שנצטוו ישראל במרה הן מצוות שכליות "אשר אי אפשר להיות קיום עולם בלעדם". אבל ישראל מצווים לקיים את המצוות הן השכליות הן השמעיות רק בגלל ציווי ה' שאנחנו עבדיו והוא אלהינו. לכן חזר משה על שבע מצוות בני נח והמצוות שנצטוו ישראל במרה לפני מתן תורה כדי שישראל יקבלו מצוות אלה "מחמת מצות בוראינו יתברך שמו" ולא בגלל שאלו חוקים שכליים (נימוס = חוק מדינה או אומה).
אמנם יש לשאול: האם יש הבדל אם אדם מקיים את המצוות האלה בגלל ציווי ה' או בגלל שהן שכליות? "מאור ושמש" מציין הבדל בין קיום זה לקיום זה:
"וחילוק שבין אדם העושה מחמת נימוסית ובין מחמת ציווי הבורא הוא כך; כשאדם עושה מצוה נימוסית - עושה אותה בכל יום ויום בשוה בכונה אחת כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוה מחמת ציווי הבורא יתברך שמו - עושה אותה מצוה בכל יום בכונה אחרת. דהיינו שבכל יום ויום שיש לו יותר אהבה ויראה מפני הקדוש ברוך הוא עושה המצוה יותר בהתלהבות, אפילו המצות שכליות כמובן".
כאשר אדם מקיים מצווה על פי השכל הוא מקיים אותה בכל יום באותו אופן בדיוק, אבל אם אדם מקיים מצווה בגלל ציווי ה' קיום המצווה משתנה בהתאם להרגשת קרבת אלוקים שלו באותו היום, "דהיינו שבכל יום ויום שיש לו יותר אהבה ויראה מפני הקדוש ברוך הוא עושה המצוה יותר בהתלהבות". הדברים אמורים גם בנוגע למצוות שכליות, שאם יש לאדם יותר אהבה ויראה הוא מקיים גם מצוות שכליות בהתלהבות גדולה יותר.
לכן יש משמעות גדולה לחזרה על המצוות השכליות לפני מתן תורה:
"על כן החזיר לפניהם שבע מצות בני נח - שיבינו שעדיין לא עשו שום מצוה לכבוד הבורא ברוך הוא רק מחמת נימוסית, ומעתה צריכים לקבל על עצמם לעשות אפילו השבע מצות בני נח מחמת ציווי הבורא ברוך הוא, כדי שיבינו ויעשו בכל יום ויום רצון הבורא, ויבאו לשכליות חדשות בכל יום ויום".
בעקבות החזרה יבינו בני ישראל את ההבדל בין הקיום של המצוות השכליות שהיה עד כה ובין הקיום המצופה מהם מכאן ואילך. הקיום המצופה מהם הוא לקיים "מחמת ציווי הבורא ברוך הוא", וכאמור הדבר יבוא לידי ביטוי באופן הקיום.
על פי הדברים האלה מבאר "מאור ושמש" את תגובת העם בפסוק ג "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה", ואת כתיבת התורה וקריאתה ואת כריתת הברית המתוארות בפסוקים שלאחר מכן. כך הוא כותב:
"על כן כשהחזיר לפניהם המצות שעשו כבר, והבינו שלא עשו אותן כתיקונם - על כן אמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה" רצה לומר, מה שדיבר ה' כבר, דהיינו השבע מצות בני נח - אנו רוצים לעשות אותם מֵחָדָשׁ לכבוד בוראינו יתברך שמו. ועל כן נאמר "ויכתוב משה את כל דברי ה'", ושפיר פירש רש"י מבראשית עד מתן תורה, כי הוצרך לו שיקבלו עתה מחדש השבע מצות וגם כל אשר ניתן להם במרה - בטבילה והרצאת דמים וכריתות הברית על המצות נימוסית והמצות שמעיות וכל התורה, על כן הקריב קרבנות וזרק עליהם הדם וקרא לפניהם התורה מבראשית עד מתן תורה - כדי שיקבלו עליהם עתה מֵחָדָשׁ המצות בני נח ושאר המצות ששמעו עד עתה מפי משה, לעשות אותם מחמת מצות הבורא יתברך שמו כנ"ל. וגם רוצים לקבל עוד מצות חדשות, על כן בסוף כשקרא לפניהם התורה אמרו "נעשה ונשמע" רצה לומר, שאנו רוצים לעשות המצות שעשינו כבר בדרך הַשֵּׂכֶל, עתה אנו מקבלים על עצמינו לעשות מחמת ציווי הבורא ברוך הוא, וגם אנו רוצים לשמוע עוד מצות מהבורא יתברך שמו".
פרשת השבוע פרשת משפטים
תגובת העם בפסוק ג מתייחסת למצוות שקיימו עוד לפני מתן תורה, מצוות שדיבר ה' בעבר, והם מודיעים: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" – אמנם כבר עשינו דברים אלה אבל אנחנו רוצים לעשות אותם מכאן ואילך באופן שונה, "אנו רוצים לעשות אותם מֵחָדָשׁ לכבוד בוראינו יתברך שמו". בעקבות הדברים האלה נכרתת ברית. הברית הזאת מתייחסת לכל מה שכתב משה, "מבראשית ועד מתן תורה" (ראו רש"י לפסוק ד), דהיינו שאת כל המצוות שקיימו עד כה מקבלים ישראל עליהם כעת מפני ציווי ה'.
אבל הברית מתייחסת גם למצוות שישראל יקבלו במתן תורה, גם מצוות אלה מקבלים עליהם ישראל במעמד כריתת הברית הזאת. לכן התגובה של העם אחרי כריתת הברית היא: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" – נעשה את המצוות שכבר קיימנו בעבר, אבל מכאן ואילך נעשה אותם "מחמת ציווי הבורא ברוך הוא", אבל גם נשמע – "אנו רוצים לשמוע עוד מצות מהבורא יתברך שמו".