מתוך המקורות נראה שאין רוח התורה נוחה ממציאות העבדות, כדברי קהלת (ח ט): "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" די להזכיר את תשובתו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו ששאלוהו: "מה ראה העבד הזה להירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להם: אוזן ששמעה מהר סיני 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמע" (ירושלמי קידושין פ"א ה"ב) וכדברי הנביא ירמיה (לד י): ". . .וכל העם אשר באו בברית לשלח איש עבדו ואיש את שפחתו חופשים לבלתי עבוד בם עוד". ונשאלת השאלה אם התורה רואה את העבדות בצורה כה שלילית מדוע אעפ"כ היא מתירה אותה, האם אין בכך מתן לגיטימציה לדבר שלילי?
דיני העבדות הם אחת הדוגמאות איך על האנושות לסגור את הפער בין המצוי והרצוי, בפני האדם ישנן שתי אפשרויות איך לסגור את הפער, האחת להתעלם מהגורמים שהביאו למצוי השלילי ולהוציאו מחוץ לחוק, בתקווה שמהלך זה יביא לביטולו. ויש דרך אחרת והיא להתיר ל"מצוי" לבא בקהל אך תוך הגבלתו בחובות השומרות על צלם האדם וזכויותיו. בנושא העבדות הלכה התורה בדרך השניה, דוגמא לכך אנו מוצאים בדבריו של הראי"ה קוק (עיין אגרות ראי"ה ח"א עמ' צה, וכן בספרו "עין איה" ברכות פרק ב' אות טז, ופרק ז' אות כג-כד) המסביר מדוע אם העבדות היא שלילית מדוע לא אסרה התורה את העבדות? וההסבר שלו היא מפני שגם אם היתה התורה אוסרת באופן פורמאלי את העבדות היא היתה ממשיכה להיות קיימת בטבע בני האדם, שהרי מציאותם של עניים ועשירים, חלשים וגיבורים היא חלק ממציאות חיינו, ועל פי המשפט הנהוג יכולים העשירים לשכור לעצמם בכספם עובדים עניים לעבודתם, והשכירים הללו מצד ההכרח הכלכלי הם בפועל עבדים בטבע. וכיון שמצבשל עובד ומעביד היה ממשיך להתקיים, יש מקום להתבונן ולבחון האם בכל מקרה מצבו של הפועל השכיר טוב יותר משל העבד? ומסקנתו היא שלפעמים העבדות שע"פ התורה באה לתקן כמה תקלות שצפויות דווקא לעובד השכיר.
כדוגמא לעדיפותו של העבד על הפועל השכיר מביא הראי"ה (שם) את המקרה הבא: כיום אנו צריכים להערות מוסריות ולהתקנת תקנות בטיחות כדי להגן על חיי העובדים, בתקופה הקדומה כאשר לבו של העשיר היה אטום והוא היה לועג לכל דרישות צדק ומוסר, אם היה העשיר שוכר פועלים הוא היה נמנע מלהתקין אוורור ותאורה במנהרה שעובדים בה פועליו השכירים. וגם אם כתוצאה ממצב זה יתקצרו חייהם של אלפי פועלי המכרה, או יעשו חולים מחוסר האוורור, הוא יעדיף שלא להוציא מכיסו אלפי שקלים לכונן את המנהרה במצב טוב יותר ובטוח יותר. ואפילו אם לפעמים תתמוטט המכרה ויקברו בה חיים עובדיה, גם אז לא ישים לבו לכך כי ימצא להם תחליף בפועלים אחרים נשכרים שימלאו את מקומם. שונה הדבר כאשר העבודות הללו נעשות עפ"י חוק העבדות, שלפיו העובדים במכרה הם קנין כספו של האדון, אז הדאגה לשלומם ואושרם של העבדים הוא אינטרס של האדון, "כי כספו הוא", ודאגתו להם תהיה כדאגתו להונו וכספו, במקרה זה עדיפה העבדות הפורמאלית המתקנת את עיוותי העבדות הטבעית ומחזירה אותה למוטב.
הרעות שהביאה עמה העבדות נבעו לא מחוקי העבדות אלא מרשעת האדונים שהתאכזרו לעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם. על כן במקום לאסור את העבדות הלכה התורה בדרך כפולה לתיקון המעוות: מצד אחד מחנכת התורה את עם ישראל להיות מצוין במידותיו הטובות שינהג עם זולתו בדרכי חמלה ואחווה. ויחד עם זאת הטילה מגבלות חוקיות על העבדות. ראשית הגבילה את זמן העבדות לשש שנים. וגם לתקופה זו לא כל אחד יכול למכור את עצמו אלא בשני מקרים בלבד: האחד, אדם שגנב ואין לו לשלם את הקרן, אז בית דין מוכרים אותו בגנבתו (אפשר לראות זאת כ"מאסר בית" לשילום החוב). והשני, המוכר עצמו לרצונו, וגם זאת במקרה שהעני ביותר עד שלא נשאר לו כלום ואפילו כסות, רק אז נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו, וגם אז אינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או לפרוע בהם חובו, אלא רק לצרכי אכילה בלבד