אדם יכול לגרום לחברו נזק באמצעות רכושו. למשל, על ידי שורו שנגח בשורו שלו. התורה מתייחסת לנזקים אלה ומבחינה להלכה בין שור תם ושור מועד. בעליו של שור תם שהזיק משלמים רק מחצית הנזק שנגרם ואילו בעליו של שור מועד משלמים את מלוא הנזק. בעליו של שור תם גם אינם משלמים סכום שהוא מעל לערכו של השור הנוגח. וכך יכולים הם למוכרו ולשלם משווי מכירתו את הנזק שגרם. אך אם מחצית הנזק היא גבוהה יותר מערך השור התם, הם פטורים מלשלם את היתרה. בשור מועד אין תקרה כזו. והפיצוי לנפגע צריך להיות מלא.
"או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור..." (שמות כא, לה-לו; ראו גם שם, כח-כט).
כיצד מבחינים בין שור תם ובין שור מועד? ההבחנה היא בין מצב שבו אין דרך לצפות פגיעה של שור אחד בשור אחר. זהו מהלך בלתי צפוי מצד השור ואולי זו גם הסיבה לפטור החלקי שמקבל בעליו של השור. אולם, אם כבר נודע שהשור הוא נגחן, כי כך ארע כמה פעמים, הרי שהבעלים ידע שיש לו בחצרו שור מסוכן ומוטל היה עליו להגן על הסביבה מפני נזקיו בשמירה טובה יותר שלא ייצא ויזיק. ועל כן הוא גם משלם את מלוא הנזק.
כמובן, שההגדרה "נגח מתמול שלשם" אין די בה כדי לייצר מנגנון משפטי ברור ומסודר המסייע בהבחנה המעשית בין תם ומועד. ובפרט לא נקבע בתורה שום מנגנון של "חזרה למצב ה"תמוּת". כלומר, על אף שיתכן שיתברר בדיעבד שתקופת אי השקט של השור חלפה, אין לנו מבחן בדוק כיצד ומתי קובעים שהשור כבר אינו מוּעד. בעניין זה ישנה מחלוקת תנאים,ובה נחלקו כל ארבעת תלמידי ר' עקיבא.
איזהו שור תם ואיזהו שור מועד, מועד שהעידו בו שלשה פעמים [ותם כדי שיהא התינוק ממשמש בקרניו, דברי ר' מאיר;
ר' יהודה אומר, מועד שהעידו בו שלשה ימים] ותם שיחזור בו שלשה ימים זה אחר זה (מכילתא דר"י משפטים, מס' דנזיקין פר' י)
בברייתא שבגמרא מוצאים גם את דעותיהם של ר' שמעון ושל ר' יוסי:
תנו רבנן: איזהו מועד? כל שהעידו בו שלשה ימים, ותם? שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, דברי ר' יוסי;
ר' שמעון אומר: מועד - כל שהעידו בו שלש פעמים, ולא אמרו שלשה ימים - אלא לחזרה בלבד (בבא קמא כד, א).
ר' יהודה ור' יוסי סבורים שמועדוּת נקבעת רק לאחר שלושה ימי נגיחה (ולא די בשלוש פעמים של נגיחה ביום אחד) אולי הוא נסמך על הכתוב "תמול שלשום" הרומזת לימים. לעומתם לדעת ר' מאיר ור' שמעון די בשלוש נגיחות כדי להחיל על השור דין שור מועד, ואין להמתין שלושה ימים.
במבט ראשון נראה שהמחלוקת בין מי שתובע שלושה ימי נגיחות לבין מי שמסתפק בשלוש פעמים קשורה לדרך שבה ניתן לחשוף את טבעו של השור. לדעת ר' יהודה ור' יוסי המציעים להמתין שלושה ימים על מנת לבחון את מצבו, יתכן שיש סיבה מסוימת שאירעה שגרמה לשור ליום "לא טוב" ואין לקפוץ למסקנות לגבי טבעו. רק עצבנות לאורך זמן מאמתת בוודאות את טבעו של השור ומסלקת את האפשרות של נימוקים אחרים להתנהגות החריגה.
וכך כותב הרב קוק:
דממה שעשה ג' פעמים יש ראיה שהוא מוחזק לכך למפרע, שיש סימן שדבר זה הוא טבעו (דעת כהן יורה דעה סי' ח).
אבל מוסיף הרב קוק:
ועוד מאחר שעשה ג פעמים נתחנך בכך והורגל בזה וקנה טבע זו.
כלומר, לדעת הרב קוק יש בעיה נוספת. גם אם אין הנגיחה בטבעו של השור, הרי שמעתה ואילך, הרגל ייעשה לטבע. ואז, גם אם מלכתחילה היתה סיבה שגרמה לנגיחה, כעת גם ללא סיבה ינגח. אולי בזה נחלקו ר' יהודה ושאר התנאים. שר' יהודה ביקש לבחון אם מדובר בטבעו של השור, ואילו האחרים סברו שגם אם לא היה זה טבעו, מעתה הוא מסוכן מפני שהתרגל לנגוח. ר' יהודה מתייחס לנגיחות כאל חשיפה של טבע קיים ואילו שאר התנאים מתייחסים לנגיחות כאל מעגל קסמים ששואב את השור להנהגה רעה בהמשך, המבחן שלהם נובע מכך שהפיכת שור ל"מוּעד" – הטבעתו בחותם המועדות - היא מעשה "צופה פני עתיד". וכידוע חינוך נעשה דווקא ככל שהפעולות היו צפופות יותר. ולכן, נגיחות צפופות הן נורת אזהרה אדומה יותר על עתידו של השור.
לגבי מבחן החזרה אל ה"תמוּת", ר' מאיר ור' יוסי מציעים את המבחן של ילד קטן, אם הוא ממשמש בקרניו והשור אינו נוגח אזי השור כבר תם. ר' יהודה ור' שמעון מציעים מבחן של "שלושה ימים נקיים". גם כאן ניתן לומר שכל ההצעות הולכות בכיוון אחד של מבדק ביולוגי-זואולוגי המבקש להבחין בין מחלה לבין טבע. כשמבחן הילד הקטן אולי בוחן את הסיבתיות. אם יתברר שלא כל אדם בסביבה מעורר את זעמו של השור, יתכן שעד לכאן סיבה אחרת גרמה לו לנגוח, אבל הוא אינו נגחן. בהשאלה אפשר לשוות מול עינינו בני אדם שהידרדרו לפשיעה, או התמכרו לסם או לאלכוהול. האם זה מקומי ורגעי, רגע של חולשה, או שמדובר בתהליך, באימוץ דפוסי התנהגות, בהרגל שנעשה טבע. יש קשר גם לדילמה במשפט הפלילי בנוגע לקבילות שלעדות על שיטתיות העבריין.
מעניין לשים לב שארבעת התנאים מציעים כל אחד תזה אחרת בשאלת הכניסה למועדות ויציאה ממנה.
ר' יהודה סבור שהשור הופך מועד לאחר שלושה ימים וחוזר לתמותו לאחר שלושה ימים
ר' מאיר סובר שהשור הופך מועד לאחר שלוש פעמים וחוזר לתמותו אם ילד ממשמש בקרניו
ר' יוסי סובר כר' יהודה, שמועד לאחר שלושה ימים, אך כר' מאיר שחוזר לתמותו אם ילד ממשמש בקרניו
ור' שמעון סובר כר' מאיר שמועד לאחר שלוש פעמים אך סובר כר' יהודה שחוזר לתמותו לאחר שלושה ימים.
במבחן החזרה למצב התמוּת, ר' מאיר ור' יוסי מציעים את מבחן הילד קטן, אם ילד ממשמש בקרניו והשור אינו נוגח אזי השור כבר תם. ר' יהודה ור' שמעון מציעים מבחן "שלושת הימים הנקיים". גם כאן ניתן לומר שכל ההצעות הולכות בכיוון אחד של מבדק ביולוגי-זואולוגי המבקש להבחין בין מחלה לבין טבע. כשמבחן הילד הקטן אולי בוחן את הסיבתיות. אם יתברר שלא כל אדם בסביבה מעורר את זעמו של השור, יתכן שעד לכאן סיבה אחרת גרמה לו לנגוח, אבל הוא אינו נגחן.
אם כן לפנינו כל הצירופים האפשריים A ו B, לא A ולא B, B ולא A, A ולא B. כעין ארבע המידות ששנו במשנה באבות "ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות... קשה לכעוס וקשה לרצות... קשה לכעוס ונוח לרצות... נוח לכעוס וקשה לרצות". ההבחנה הזו חוברת להנחה הראשונה שכל התנאים ביקשו להציג עמדה ביחס לטבעם של שוורים, האם הם מסוכנים בטבעם או דווקא רכים יותר. אם ועד כמה שור שנגח שונה משאר השוורים. וכמה זהירות נדרשת במבחן החזרה לשגרה.
אך ניתן להתבונן על ארבע הדעות הללו מנקודת מבט שונה ולומר שמוצגות בפנינו תפיסות משפטיות שונות באשר להגמשת תהליכי הפיכת השור למועד, או הקשחתם. בנקודה זו מופנה המבט מהשור ומהניסיון לגלות את טבעו, אל חובת הבעלים. ההלכה מתעניינת באחריות האדם על רכושו, ובהגדרת מחויבותו החברתית של האדם כלפי סביבתו. באופן מפתיע, להלכה נפסקה הדעה הנוחה לבעלים: המקשה על הפיכת השור למועד, אך מקלה להוציאו ממצב זה. דומה כי העמדה הזו נובעת מהשקפת עולם שרואה שוורים לא רק כמזיקים אלא כנושאים עמם תועלת חברתית, עושר, התפתחות וקידמה. לכל אלו יש תו מחיר, לעיתים אפילו כבד. שאלה שהעסיקה את התנאים היא שאלת האיזונים. השאלה של מציאת נקודת שיווי המשקל בין חירות הקניין וחופש העיסוק של האדם, לבין חירות קניינו של הזולת, השמירה על הסדר הציבורי ועל שלמות הגוף.