פרשת משפטים: בין חירות להתמסרות

על הקשר המרתק בין רציעת אוזנו של העבד למעשה עקידת יצחק

חנה גודינגר דרייפוס
כג בשבט התשעו
,
02 בפברואר, 2016 17:46
דוברות

דוברותצילום: דוברות

"וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר", "מֵרָחֹק", "עֹלֹת", "נַעֲרֵי", "לֹא שָׁלַח יָדוֹ", "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם".

מה הייתם עונים לוּ הייתם נשאלים מאיזה פרק בתנ"ך לקוח רצף המילים הבאות? סביר להניח שרובכם הייתם עונים תשובה דומה: פרק כ"ב בספר בראשית שמתאר את עקידת יצחק. אלא שהתשובה אינה נכונה.

רצף מילים זה לקוח דווקא מתוך פרק כ"ד שבספר שמות - הפרק החותם את פרשת השבוע שלנו ובו מתואר - לאחר רצף הדינים והמשפטים המסועפים המופיעים בפרשה - מעמד הקרוי "ברית האגנות". ברית שנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל בהר סיני (התנאים במכילתא והראשונים על אתר חלוקים בשאלה האם הפסוקים בפרשת השבוע שלנו מתארים התרחשות נוספת או היבט נוסף להתרחשות המתוארת בפרק י"ט). תוך כדי קריאתי בפרק הדהדו באוזניי פסוקי העקידה שמובילים לחשיבה: מדוע מבקשת התורה, אמנם ברמז, לזרוק את הקורא המצוי להרהר על העקידה במהלך הקריאה של סיפור מתן תורה.

במדרש שוחר טוב אף מופיע מדרש שמקשר את שני המעמדות באופן הדוק ומפורש יותר. כך נאמר שם: "סיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו". כלומר, רבי יוסי סובר שלא רק המילים שבין שני הפרקים מחברים את המעמדות, אלא כביכול פיזית מעמד הר סיני נעשה באותה חלקת אדמה בה נעקד יצחק.

בכדי לנסות ולהבין את שורש החיבור הנ"ל, כדאי אולי להיזכר במדרש שכולנו מכירים עוד מימי הילדות ומקורו בגמרא במסכת קידושין דף כ"ב. כך כתוב שם: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר. מה נשתנה אוזן מכל איברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע".

דרשה זו מופיעה גם על פסוקי העבד העברי שבפרשתנו. רבי יוחנן מבקש להסביר שעבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו ולא לצאת לחופשי, נרצע דווקא באוזנו כיוון שבבחירה להישאר עבד ישנה החטאה. מדוע? כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה הוא הפך אותנו לעבדיו שלו "כי לי בני ישראל עבדים". מוכנותו של אדם להיות עבד לאדם פוגעת ביכולת שלו להיות עבד מוחלט לקב"ה. ציורו של רבי יוחנן ליחסיו של האדם עם הקב"ה, יחסים המתכוננים במעמד הר סיני, לקוח מעולם העבד והאדון. מעמד מתן תורה הפך כל אחד מאיתנו להיות עבד של הקב"ה: יכולת להתמסרות טוטאלית לרצונו של אדוננו, מוכנות לוותר על עולמנו, כוחותינו, רצוננו ושאיפותינו כדי להיות נקי ומזוכך להתמלא ברצונו של האדון.

דברי רבי יוחנן ורמזי עקידת יצחק יוצרים מעין מסגרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת המבקשת לומר: ברית סיני הפכה את עם ישראל להיות עבדי ה'. הפרשה נפתחת בקביעה שאנו עבדי ה' ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאדון אחר, כדי שנוכל להתמסר באופן מלא לרצון ה' - והיא נחתמת ברמיזות לאברהם אבינו במעשה העקידה שהינו הדוגמא הבוטה ביותר לעבד ה' ירא אלוקים ולמוכנות שאומרת: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

אך נדמה לי שהתמונה מורכבת יותר, שכן בעוד הרמזים שבפרק שולחים אותנו למעשה העקידה ובכך מבקשים לתאר את המפגש בין האדם לאלוקים כמפגש התובע התמסרות המבטלת את הרצונות הטבעיים של האדם, הרי שהאופן בו מתוארת הברית הנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל בפרק זה מעלה תמונה אחרת לגמרי. מבלי להיכנס לשאלת היחס הכרונולוגי שבין תיאור ההתגלות בפרק י"ט לזו שבסופה של פרשת השבוע שלנו (שכאמור נתונה במחלוקת תנאים וראשונים) השוואה בין התיאורים מעלה מנגינה, קול וצבע שונה לתיאור ההתגלות והמפגש של הקב"ה עם האדם.

אחת הנקודות המפתיעות שמבחינות בין שני מעמדי מתן תורה היא תגובת עם ישראל להתגלות ולדבר ה'. בפרשת השבוע הקודמת קראנו שלאחר המעמד וההתגלות (ועל פי חז"ל עוד תוך כדי) מפחד העם: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (פרק כ' פס' י"ד). היראה הזו, שמוזכרת יותר מפעם אחת בפרשת יתרו, מלווה את כל המנגינה של מתן תורה שנעשה בקולות, בברקים ובעשן כבד הגורמים לעם לסגת מההר ולבקש את תיווכו של משה. לעומת זאת, בפרשת השבוע שלנו בתיאור החלק השני של המעמד מתארת התורה כך: "וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ" (פרק כ"ד פס' י"א). גם אם נתאמץ מאד, נתקשה להכניס לפסוק זה את ההרגשות הקשות והגדולות שליוו את פרשת יתרו. אם בפרשה הקודמת ראיית האלוקים גרמה לעם להיבהל ולברוח, הרי שכאן היא מהווה סיבה לשמחה וסעודה כיד המלך.

הבחנה נוספת בין שני תיאורי ההתגלות, שקשורה גם היא לתגובת העם למעמד, נמצאת בהיענות העם לדבר ה'. בפרק י"ט, לאחר שמשה מוסר לעם ישראל את בשורת היותו עם סגולה, מגיב העם באמירה הדרמטית: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (פרק י"ט פס' ח'). לעומת זאת, בפרק כ"ד החותם את פרשת משפטים, בתגובה לדברי משה - "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם" - אומר העם

"וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (פרק כ"ד פס' ז'). כלומר, בפרשת יתרו מסתפק העם באמירה "נעשה" ורק בפרשת משפטים לאחר שמיעת ספר הברית, מגיעה האמירה המפורסמת "נעשה ונשמע".

מקובל להסביר את הביטוי "נעשה ונשמע" כביטוי של נאמנות בלי גבול שמתחייבת לעשות הכול גם לפני שאנו שומעים מה מצווה אותנו ה'. הסבר זה, הגם שמבטא חן ועומק ברמה העקרונית, איננו מתיישב עם פשט הפסוקים שהרי דברים אלו אומר העם בתגובה לספר הברית שקורא להם משה בסוף פרשת משפטים - ספר המכיל מן הסתם את החוקים שניתנו למשה במהלך פרשת משפטים העומדת בתשתית רוב ההלכות בסדר נזיקין וסדר נשים שבש"ס. ואם כך, השמיעה הטכנית כבר התרחשה ועל גביה אומר העם: "נעשה ונשמע". אם כך, מה אומר העם כשהוא מתחייב לעשות ולשמוע?

אם נבחן את משמעותו של הפועל "לשמוע" במקרא, נגלה שבדרך כלל כוונתו הינה שמיעה כהבנה והקשבה פנימית ולא רק שמיעה טכנית חיצונית. ייתכן אם כן להסביר שבעוד בפרשת יתרו העם מתחייב כעבד נכנע לעשות את כל דברי ה', הרי שהתגובה בתיאור ההתגלות שבסוף הפרשה שלנו היא התחייבות לעשות את המצוות, אך תביעה ודרישה לא רק לעשות אלא גם לשמוע - להבין, להעמיק ולהפנים את המשמעות של המצוות.

העולה מדברינו הוא שאופי ההתגלות בפרשת השבוע שלנו הוא כזה המזמין את האדם להיות שותף מלא חיים, רצונות והבנות, במפגשו עם הקב"ה ולא רק חרד, מבוהל, עבד נכנע המתחייב לעשות את רצונות אדוניו באשר הם.

על דברי רבי יוחנן בגמרא במסכת קידושין, שהובאו לעיל, מצטטים בעלי התוספות מדרש שונה המבקש להסביר באופן אחר מדוע הרציעה של אדם המבקש להישאר עבד נעשית דווקא במרצע. נדמה לי שהמדרש המובא בתוספות (שלא מצאתי מקורו), לא מביא רק הסבר אחר למעשה הרציעה, אלא תופס באופן שונה לחלוטין את הבעייתיות שבאדם המבקש להישאר עבד ותופס באופן אחר לגמרי את טיב ואופי מערכת הקשר שנוצרה בין עם ישראל לקב"ה במעמד סיני.

וכך מובא בתוספות: "יש במדרש דמרצ"ע בגימטריא ד' מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך". עולה מכאן שנקודת ההחטאה של עבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו איננה בהיותו עבד לה' אלא קשורה לכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ובכך ביקש ותבע מאיתנו להיות אנשי חירות וחופש. המוכנות של האדם לוותר על עולמו ולהיות עבד, לא ממש משנה למי, עומדת בסתירה לתביעה האלוקית ממנו - זו שנוצרה אף היא במעמד הר סיני, תביעה שאומרת לאדם: היה מאמין בעצמך ובחייך שהרי לשם כך הוצאתי אותך מבית עבדים.

המדרש שמביאים בעלי התוספות על דברי רבי יוחנן וההשוואה בין תיאור ההתגלות בפרשת יתרו לתיאור ההתגלות בפרק החותם את פרשתנו - יוצרים מסגרת אחרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת המבקשת לומר: יציאת מצרים הפכה את עם ישראל להיות בני חורין, כאלו הפועלים מתוך חירות, חופש, בחירה והבנה. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו בני חורין ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאף אחד והיא נחתמת בתיאור התגלות ההופך את האדם להיות פעיל, חי, תובע הבנה ושותפות בקשר שלו עם הקב"ה.

העולה מהדברים הוא שתיאור ההתגלות בסוף הפרשה שלנו מכיל אמירה כפולה: כזו שבדרך הרמז שולחת אותנו לסיפור העקידה וכזו שבהשוואה לתיאור ההתגלות בפרשת יתרו מתארת מפגש מלא חיים בין האדם לקב"ה. גם ראשית הפרשה הרוצעת את אוזנו של האדם המבקש להישאר עבד לאדם מכילה משמעות כפולה: כזו שרואה בעיה בעבדות כפולה לאדם ולקב"ה וכזו הרואה בעיה בעצם היותו של אדם בן חורין חי כעבד כנוע.

האם המפגש של האדם עם הקב"ה תובע ממנו להיות עבד המבטל את רצונותיו וכוחותיו או שמא מפגש זה תובע מהאדם דווקא להיות קשוב ומאמין בחייו ובעצמו? זוהי שאלה מורכבת ונראה שפרשת השבוע שלנו, במדרשים על ראשיתה וברמזי הפשט שבסופה, מציבה את הקצוות בתמונה אחת וכמו אומרת שהקצוות שניהם צריכים להיות נוכחים בחיים הדתיים שלנו.

חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בני גנץ צילום: פלאש 90. נעם רבקין פנטון

הליכוד: "גנץ אמר לנתניהו שיקים ממשלת מיעוט"

קרא עוד