(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (פרק מב)
אשמתם של אחי יוסף שהם מכירים בה היא "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". הם רואים את אשמתם באטימות לבם למול צרת נפשו של אחיהם והתחננו אליהם. לכאורה היינו מצפים שהאחים יאמרו שהם מכירים באשמת מכירת אחיהם שלכאורה היא אשמה גדולה עוד יותר.
עניין זה מלמד, לדעת רבינו בחיי, שהאחים לא מכרו את יוסף אלא "רק" השליכוהו אל הבור; כך כתב: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאילו כן היה להם לומר: אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור, כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו אליו".
פרשת השבוע - פרשת מקץ
בשאלה מי מכר את יוסף עסק רבינו בחיי כבר בפרשת וישב. הוא נקט כדעת מפרשי הפשט (כמו רשב"ם) שהמדינים הסוחרים הם שמשכו את יוסף מן הבור ומכרוהו, ולא האחים. כך כתב ביחס לפסוק "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (לז, כח):
"לפי הפשט העוברים משכוהו ומכרוהו, לא האחים. ולפי זה מה שאמר להם יוסף: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", הענין כי השלכתם אותי לבור שהיתה סבת המכירה, וזהו שאמר: "מצרימה", כלומר שנתגלגל מאדון לאדון ונמכר פעמים רבות עד שהורד למצרים..."
פרשת השבוע - פרשת מקץ
האחים השליכו את יוסף לבור אך לא הם שהוציאוהו משם ומכרוהו אלא היו אלו האנשים המדינים הסוחרים שעברו שם. בכל אופן העובדה שהאחים מכירים באשמתם ומצדיקים עליהם את הדין מעידה על מעלתם; כך כתב רבינו בחיי: "אבל אשמים אנחנו על אחינו. זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, וכענין שכתוב: (ויקרא ה, יט) "אשם הוא אשם אשם לה'", ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא, הוא שכתוב: (זכריה יא, ה) "אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ"".
דרכם של רשעים היא שאפילו אם הם הורגים "לא יאשמו" – הם אינם סבורים שהם אשמים. לעומת זאת הצדיקים כאשר הם חוטאים הם מודים בכך ומבינים שהצרה שבאה עליהם היא בעקבות אשמתם שראו צרת אחיהם אך לא שמעו אותה, כלומר שלא חמלו עליו. האחים אכן חטאו חטא חמור בהתנהגותם כלפי יוסף, אך התורה מלמדת אותנו גם על מעלתם שהודו בדבר והצדיקו עליהם את הדין כדרך הצדיקים.