פרשת תזריע - מצורע: על הקרחת

פרשת הצרעת, מובילה להתבוננות מעמיקה בגוף האדם. לא רק על הנגעים לסוגיהם ולמיניהם, אלא גם על האיברים הנושאים אותם, כמו הקרחת על הראש

ד"ר משה מאיר 22/04/20 15:46 כח בניסן התשפ

קרחת, צילום: shutterstock
קרחת, צילום: shutterstock

פרשת הצרעת, מובילה להתבוננות מעמיקה בגוף האדם. לא רק על הנגעים לסוגיהם ולמיניהם, אלא גם על האיברים הנושאים אותם. ההבחנה דורשת להבדיל בין הנגע לבין פגם או חיסרון שאיננו נגע. וכך, במהלך ההתבוננות מורה התורה:

וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ 
קֵרֵחַ הוּא 
טָהוֹר הוּא. [ויקרא כ"ג מ']

מדוע יש צורך להורות כי הקרח טהור, כי הקרחת איננה נגע?
מפני שנטיית לב האדם היא לראות בה פגם ומגרעת. באותה העת, יצירה מלאכותית של הקרחת היתה מדרכי האבלות. האדם פוגע בעצמו, פוגם צורת עצמו כביטוי לאבל ולצער. על הכוהנים נאסר לפגוע בעצמם, אפילו לשם אבלות:

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם 
וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ 
וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.  [שם כ"א ה']

על נטיית ההמון לראות בקרחת פגם, אפשר ללמוד מסיפור אלישע:

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל 
וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ 
וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר 
וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ 
וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 
'עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ'.

וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם 
וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'.
 
וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר 
וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. [מלכים ב' ב' כ"ג - כ"ד]

פגיעה היפגעות וכעס, כרוכים בקרחת. חז"ל העמיקו בחקר האנטי - קרחתיות והורו: 

...ויתקלסו בו ויאמרו לו:  'עלה קרח עלה קרח', 
אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום.

רש"י מסביר כי אלישע המתיק את המים המרים שבמקום, והנערים טענו שבכך פגע בפרנסתם. כשהיו המים מרים, הם הביאו מים ממרחק ומכרו אותם, ועכשיו...
כך היא דרכה של שנאת האחר, היא נוגעת בחיסרון, הופכת אותו לפגם, ומעצימה אותו לטענה כי הרעות השונות נגזרות ממנו. 
מאיר שליו כתב בהשראת אלישע את הספר 'שתים דובים'. הוא בוחר להתמקד בנקמתו הנוראה של אלישע, והנקמה עוברת כחוט השני בספר. לעומתו אפרים קישון כתב את 'שעיר, לעזאזל', ובוא הלעג לקרח במוקד. בספר הסטירי בדרכו הייחודית של קישון, מתפתחת במדינה שנאת קרחים. עד כדי כך מגיעים הדברים שגם אדם מן השורה - פפי, חברו של המספר אומר: 'חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה'. 
לא רק האחר שונא את הקרח, גם הבן שאבא שלו קרח מרגיש לא בנוח. בספר ילדים ששמו 'הקרחת של אבא' כותב המחבר - עופר הוד:
לאבא של דנה יש ראש כסוף,
לאבא של יואב שער אסוף,
אבא של מתן מתולתל, עם פוני מפוצל.

רק אבא שלי קרח,
כמו ירח.

ולא רק הבן, אלא אף הקרח עצמו - לא חי בשלום עם הקרחת שלו. הנה כך כותב יאיר אגמון בטורו:

יש לי קרחת. כבר בצבא הייתה לי קרחת. החברים שלי בטירונות צחקו עליי שאני מזדקן במהירות, ואני חייכתי וחשבתי לעצמי, נו טוב, אפשר לחשוב, אז אני קצת מקריח, אז השיער שלי קצת דליל, זה לא כזה נורא...
יש לי קרחת. זאת לא אשמתי, אלו הגנים שלי, מה אני יכול לעשות... אני זוכר איך פעם אחת, בסוף אלפיים ושש עשרה, הסתכלתי במראה וראיתי איש קירח עומד מולי. זהו, חשבתי לעצמי. זה קרה.
[לאחר שהוא מעודד את עצמו בעזרת תורה של רבי נחמן המורה לחפש את הטוב הוא מוסיף:] יש לי קרחת על הראש, זה נכון, אבל הקרחת הזאת לא "שלי", והיא לא "אני". היא חלק ממני. לפעמים אני מתבייש בה, לפעמים אני צוחק עליה, אבל רוב הזמן היא סתם שם, כמו כל שאר הדברים. החיים הם עסקת חבילה, כל דבר הוא חלק מכל דבר. וחשוב להתעסק בטוב, חשוב לחפש את הטוב, להתנחם בו, ללכת לאורו. אז אני קירח, אפשר לחשוב. מה הבעיה להיות קצת קירח. אומרים שקרחת זה מושך. נראה לי שככה אומרים. לא יודע. לא משנה. צריך להתעסק בטוב, זה מה שחשוב.

החיים מורטים את האדם, יש פיסות מהגוף מהנפש מהתודעה והזיכרון שנשמטות. צריך לקרוא לילד בשמו: 'קרח הוא', וגם לדעת - 'טהור הוא'. הבלאי כך הורה לנו הרמב"ם, הוא חלק בלתי נמנע מהחומר. גם אפיק נחל מפותל שהמים חצבו בו מצוקים מצוירים - הוא תולדה של הבלאי. הוא זה שיוצר את היופי, ובוודאי - את האופי.  
 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר