(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן: (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: (פרק יד)
שלושה קרבנות מקריב המצורע ביום השמיני לטהרתו: כבש לאשם, כבשה לחטאת וכבש לעולה. נעסוק בקרבן האשם. מה טעם מביא המצורע שנרפא מצרעתו קרבן אשם? שאלה מקדימה שצריכה להישאל היא: מהו קרבן אשם ועל מה הוא בא?
כותב רבי עובדיה ספורנו: "כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקודש כמו החטאת על חיוב כרת".
פרשת השבוע פרשת מצורע
בתחילת פרשת ויקרא כתב ר"ע ספורנו שעל עוונות חמורים שחיובם כרת מביאים חטאת "לחַטֵּא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת", ועל עוונות קלים מהם שיש בהם "איזה חילול בקודש" מביאים אשם "להעביר חילול אשר אשם לו". המעילה בקודש היא המאפיינת את קרבן האשם (ראו גם ר"ע ספורנו לויקרא ז, א). הדוגמה המובהקת היא כמובן אשם מעילות הבא על הנאה מן ההקדש (ראו ויקרא ה, יד-טז).
כעת לאחר שהתברר שהמעילה בקודש היא המאפיינת את קרבן האשם נשוב ונשאל: מה טעם מביא המצורע שנרפא מצרעתו קרבן אשם? ממשיך ר"ע ספורנו וכותב:
"כבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקודש. כי אמנם לשון הרע עיקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם: העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז, א). ועל המתגאה נאמר: "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא: זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר סיפר הכתוב על עזיהו באמרו: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו... והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים-ב כו, טז - יט)".
הגמרא במסכת ערכין (טז, א) מציינת את לשון הרע ואת גסות הרוח כשניים מתוך שבעה דברים הגורמים לצרעת. ר"ע ספורנו מבאר שהשורש של לשון הרע ושל גסות הרוח הוא אחד, והוא מעילה בקודש. אדם המדבר לשון הרע עושה זאת בדרך כלל בסתר. ואמרו חכמים (חגיגה טז, א) שאדם העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, שהרי הוא כאומר שאין השכינה מצויה עמו במקום סתר זה, והריהו מועל בקב"ה.
גם מי שיש בו גסות הרוח והוא מתגאה הריהו מועל בקב"ה שהרי הוא מצמצם כביכול את נוכחותו של הקב"ה בעולם. בספר תהלים (קא, ה) כתוב: "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהלים קא, ה), והגמרא במסכת סוטה (ה, א) דורשת את הביטוי "אֹתוֹ לֹא אוּכָל" – "אל תקרי 'אֹתוֹ', אלא 'אִתּוֹ לא אוּכָל'" – וכדברי ר"ע ספורנו כאן: "אמר הקדוש ברוך הוא: זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד". נראה שהכינוי "גונב מלבושי" מכוון לפסוק בתהלים צג, א: "ה' מלך גאות לבש", המציין את הגאות כלבושו של הקב"ה (וראו פסיקתא דרב כהנא פסקא כב ומקבילות, שזהו אחד מעשרה מלבושים של הקב"ה). בכל אופן הכוונה היא שהמתגאה משתמש כביכול בלבושו של הקב"ה וזוהי מעילה בקודש. ואכן גבהות הלב נקשרת במפורש למעילה בה' בפסוקים העוסקים בחטאו של המלך עוזיהו.
פרשת השבוע פרשת מצורע
נמצא אפוא ששורשם של לשון הרע וגסות הרוח הוא מעילה בקודש, ולכן לדעת ר"ע ספורנו בעת ההטהרות מן הצרעת מביאים קרבן אשם.
בשולי הדברים ראוי לציין עוד, שבגמרא סוטה שהוזכרה לעיל הובאו שתי מסורות בעניין מי הוא זה שעליו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". שתי המסורות מבוססות על הפסוק בתהלים שרק חלקו צויין לעיל; הפסוק השלם הוא: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל". על פי מסורת אחת, סופו של הפסוק ("אֹתוֹ לֹא אוּכָל") ודרשתו ('אִתּוֹ לא אוּכָל') מתייחסים ל"גְּבַהּ עֵינַיִם", כלומר למי שיש בו גסות הרוח; ועל פי המסורת האחרת, סופו של הפסוק ודרשתו מתייחסים ל"מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ", כלומר למי שמדבר לשון הרע. יתכן שגמרא זו על שתי מסורותיה עומדת בבסיס דבריו של ר"ע ספורנו.
להלן ציטוט דברי הגמרא במלואם:
"אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא': "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא), אל תקרי אותו אלא אִתו לא אוכל. איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנא': "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית"".