פרשת מסעי - כשמה כן היא, מתארת את מסעי בני ישראל במדבר. המדבר כולו - במבט על - הינו דרך, הדרך שהם עושים ממצרים אל ארץ ישראל. הדרך והמסע ההליכה והתנועה, הם מושגים עמומים, אפשר לפרש אותם באחת משתי דרכים. הדרך האחת - אמצעי למטרה. המטרה היא היעד, אילו אפשר היה להיות שם - ראוי ורצוי היה לוותר על המסע. הדרך השניה - תכלית. המסע והתנועה הם היוצרים את מצב הגוף ומצב התודעה המתאימים למטרה.
התפילה, דורשת כובד ראש, ריכוז וכוונה. יתרה מזו, בהיותה עמידה לפני המלך, היא דורשת מקום המתאים לדיבור ולשיחה. וכך שונה המשנה:
ואם אינו יכול לירד - יחזיר את פניו,
ואם אינו יכול להחזיר את פניו - יכוון את לבו כנגד בית קודש הקודשים.
או בקרון
או באסדה -
יכוון את לבו כנגד בית קודש הקדשים.
[ברכות ד' ה' - ו']
האופן המתאים למצבי התודעה הדרושים לתפילה - כובד ראש וכוונה, הוא מנוחה. לכן מי ששרוי בתנועה - יעצור וירד מ'כלי' התחבורה בו הוא נוסע. אם אין אפשרות לרדת, התחליף הוא יצירת 'מנוחה' פנימית. זאת נוצרת על ידי כיוון הלב אל קודש הקודשים. אם מצב התודעה הנדרש מתאים למנוחה, הרי המסע ייתפש כרע הכרחי - כאמצעי למטרה. התנועה תיתפש כפגיעה בשלמות האדם. היא איננה מומלצת למי ששואף להגיע לשלמות האנושית:
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.
[דברים ל' י"א - י"ג]
[עירובין נ"ה ע"א].
כך כותב רש"י בעקבות החכמים על הציווי לאברם - ללכת:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.
[בראשית י"ב א' - ב']
'ואעשך לגוי גדול' - לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם. וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך 'אברם' מכאן ואילך 'אברהם', ו'אברהם' עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם.
אפשר לראות את הדרך באופן אחר. הנה סיפור דרך שאפשר להטותו לכאן או לכאן:
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.
כפי שרב כהנא ליווה את רב שימי בר אשי מפי הנהר עד בית התמרים של בבל;
כשהגיעו לשם, אמר לו רב כהנא לרב שימי: 'מר. הנכון הוא שאנשים אומרים: התמרים האלה של בבל ישנם מאדם הראשון ועד עכשיו?'
אמר לו רב שימי: הזכרת לי דבר שאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
'מהו שכתוב [ירמיהו ב'] 'בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם'? וכי מאחר שלא עבר היאך ישב?
אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתיישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב - לא נתיישבה.
[ברכות ל"א א']
לוויית האורח והחבר, היא ערך בעולמם של החכמים. אפשר לתפוס אותה כתמיכה במי שיוצא לדרך הקשה והמפחידה, כביטוי לקושי הפרידה הנותן ערך לנוכחות ההולך. על פי האפשרות הזאת, היא ביטוי לעמדה הרואה במסע אמצעי, רע הכרחי, מקור לבלבול התודעה ולסבל. אפשר לראות אותה כהצטרפות 'קטנה' לדרך, למסע, כדי ליטול חלק בהתרחשות מרחיבת אופקים ומטלטלת תודעה. כך אפשר לפרש את דרשת התמרים ואדם הראשון, בכל אחת מהדרכים.
על פי הדרך הראשונה, אדם הראשון היה חלוץ ההתיישבות. הוא זה שגזר על מרחבי היישוב, שהם פסגת התרבות. על פי הדרך השניה, אדם הראשון הכיר בהכרח היישוב. הוא גזר - מושג בעל קונוטציה שלילית - על מרחבים מסוימים להפוך למקומות יישוב, הותיר את האחרים כשמורות טבע בהן אפשר לטייל ולצאת למסעות מרחיבי תודעה.
אני בוחר באפשרות הרואה במסע תכלית וערך. מכאן בדרך הגלגול, אני מגיע אל התנועה הפוטוריסטית. זאת היתה תנועה של אומנים ושל פוליטיקאים, בראשית המאה העשרים, שראו בתנועה בשינוי במהירות ערכים בוראי אדם חדש, האדם המודרני. הם העמידו את המכונית כסמל מיתולוגי, משלב את הטכנולוגיה ואת התנועה המהירה. כך הם כתבו במניפסט שלהם [1909]:
בשירה העברית בת הזמן ההוא, היתה התלהבות אמפטיה ונטילת חלק בתנועה הזאת. זה הרקע לשיר של ביאליק, על המכונית:
הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ,/הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה,/גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה./נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא –/טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי!/טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר,/מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר./חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט,/עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט.
הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה –/מִי יוֹדֵעַ אֶת-אָרְחָהּ,/מִי יוֹדֵעַ אֶת-טָרְחָהּ?/שְׂבֵעַת-יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע,/אָרְחוֹת-אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע –/שְׁקֹד, נֶהָג, עַל-יַד הַהֶגֶה!/מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן-הֶגֶה!/חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח –/טְרוּ-טוּ-טוּ – רְכַב וּצְלַח!
הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית,/הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית –/הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית!/מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ/דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ/חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –/חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ –/הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ./הוּא – לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית,/טְרוּ-טוּ-טוּ, הִיא זֵידוֹנִית!
אַךְ בֶּן-חַיִל הַנֶּהָג,/לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג,/אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג./חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז,/עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס,/עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ,/מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ –/תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –/דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!
לוּ עַל-עֶבְרִֵי פִּי-שְׁאֹל/הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל,/אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –/הַנּוֹסֵעַ, אַל-תִּדְאָג,/יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג!/יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת,/הִיא תִּבְלֹם אֶת-כְּרוּב הַפֶּלֶד,/הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט/טְרוּ-טוּ-טוּ, בְּבֹא הָעֵת!
כֹּה נְעוּץ-עַיִן בַּמֶּרְחָק,/בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק,/עַז-הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר/אֶל-כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר/אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר,/אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה!/קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה./תְּרוּ-עָה, תְּרוּ-עָה, טְרוּ-טוּ-טוּ –/דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!
השיר מבטא את החדווה, את התנועה. ברור שהנסיעה איננה אמצעי למטרה אלא תכלית לעצמה. אבל, השיר מבטא גם את הסכנה, את החרדה. ואכן, בתנועה הפוטוריסטית היתה רוח של חדוות הסכנה, האלימות, המלחמה. תולדותיה של התנועה היו בחבירה מהצד האחד לפן האלים שבקומוניזם ומהצד השני לפן האלים שבפשיזם.
פרשתנו פותחת במסעות, בהמשכה - ערי הלוויים. הלויים לא קיבלו נחלה. אין להם חבל ארץ בו כל הערים שייכות לשבט שלהם. תמיד זו עיר הזרה במרחב. שייכת לשבט אחר, ניתנת להם במתנה. אפשר לראות בערי הלוויים, דגם מאוזן לערך המסע והתנועה. לא תלישות של נווד ללא מקום וללא עיר, אך גם לא בורגנות שבטית בה בכל המרחב חיים בני ה'חמולה' שלך. איזון של זרות וקביעות והשתרשות.
המסע במדבר היה מסע מכונן, בנה את העם כעם יצירתי, היודע את סוד השינוי וההשתנות. אבל כל ערך, אם לא יאוזן ייהפך לפתולוגיה מסוכנת. סוד האיזונים, מופיע אף בפרשת המסע והעיר.