בפרשתנו אנו קוראים על המסעות שעברו בני ישראל מאז צאתם ממצרים ועד הגיעם לגבול ארץ ישראל. בשלב זה הם מצווים לגבי כניסתם הקרובה לארץ (במדבר, ל"ג, פס' נ'-נ"ד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ".
לכאורה, מפסוקים אלו ניתן ללמוד שעם ישראל מצווים לשלוט בארץ ישראל ("והורשתם את הארץ") ולהתיישב בה ("וישבתם בה"). אולם, מצד שני, אנו רואים מיד ציווי נוסף, והוא שיתנחלו בארץ לפי שבטיהם ועל פי גורל. האם זה אומר שמצוות ישיבת הארץ רלוונטית רק כשכל ישראל יושבים על אדמתם ומסודרים לפי שבטים בנחלותיהם, או שמדובר בשני דינים נפרדים שאינם תלויים זה בזה? או במילים אחרות- האם מדובר במצווה לדורות או במצווה חד פעמית שנתקיימה רק בביאה הראשונה של ישראל לארץ בימי יהושע? כמו כן, האם פירוש הפסוק הוא ציווי לרשת את הארץ, או הבטחה שאם יבחרו לרשת יצליחו?
והנה ידוע כי הרמב"ם בספר המצוות לא מנה את ישיבת ארץ ישראל במניין המצוות, ולכאורה משמע מכאן שאינו סובר שמצוות ישיבת ארץ ישראל נוהגת לדורות. ידוע גם שהרמב"ן חלק עליו וטען שזו אחת מהמצוות שיש להוסיף על המניין של ספר המצוות להרמב"ם.
נביא את לשונו של הרמב"ן, בספר המצוות שלו, המונה את המצוות שיש להוסיף לשיטתו על המצוות שהביא הרמב"ם, עשה ד': "מצוה רביעית (=שצריך להוסיף על מנין המצוות של הרמב"ם) – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ', ונכפל זה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך 'בואו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם'. ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: 'ובואו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים' וגו', שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: 'עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך, אל תירא ואל תחת'. ואמרו עוד: 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם'. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם', וכן 'לא שמעתם', הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: 'אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות'. ולשון ספרי: 'וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב'.
ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: 'והחרם תחרימם'. אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם: 'הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי', נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבוש', תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי: 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר' וגו', 'אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו, הרי הם שלכם'. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, והתורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי שנצטווינו בכיבוש בכל הדורות.
ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו: 'כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי: 'מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות' ."
אם כן, לשיטת הרמב"ן אנו רואים שמדובר במצווה ולא רק בהבטחה לעם ישראל שייכנסו לארץ, וכן שהמצווה איננה רק בדור יהושע אלא בכל הדורות, וכן שהיא נוהגת לא רק בכלל ישראל (שישלטו בארץ ישראל בתור עם) אלא אפילו על כל יחיד ויחיד מישראל, ואפילו בזמן הגלות. הרמב"ן מביא לדבריו ראייה מחכמים שהיו לאחר חורבן בית המקדש ותחילת הגלות, שבכו כשנאלצו לעזוב את ארץ ישראל, ומכאן משמע שגם בהיותם יחידים, כשכלל ישראל בגלות, קיימו את המצווה במהלך שהותם בארץ ישראל.
אולם, כאמור, הרמב"ם לא הביא את המצווה כלל במניין המצוות. וה"מגילת אסתר" נימק, בפירושו לדברי הרמב"ן דלעיל, מדוע לא מנה הרמב"ם מצווה זו- "נראה לי כי מה שלא מנאה הרב (=הרמב"ם) הוא לפי שמצוות ירושת הארץ לא נהגה אלא רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבה, נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"א) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחו מפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה. ומה שאמר הרמב"ן, שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ הוא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות.
ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה, וכן פי' התוס' שם גבי הוא אמר לעלות, ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו ג"כ התם כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו, ואם היה מצוה בדירת א"י בכל הזמנים איך יבא נביא אחר משה לסתור דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור.
והמאמר שהביא מספרי שבכו וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה, נראה לי שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה לפי שהיה הבית חרב היו בוכים, והראיה ממה שקרעו את בגדיהם שנראה שעל החרבן היו מתאבלים, שאם מצוה זו היתה נוהגת גם לאחר החרבן למה בכו וקרעו את בגדיהם והלא גם עתה היו יכולים לקיימה, לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חרבן הבית שיבנה במהרה בימינו אמן".
המגילת אסתר חולק על הרמב"ן וסובר שאמנם היתה מצווה כזו, אבל רק בתקופת יהושע ודוד, כלומר, כשישראל אינם משועבדים לאומות העולם. הוא סובר גם שהמצווה תלויה בקיומו של בית המקדש, ובלעדיו כלל איננה מתקיימת. את המאמר על החכמים שבכו וקרעו בגדיהם כשעזבו את הארץ הוא מפרש שבכו על חרבן בית המקדש, שביטל מהם את החיוב לקיים מצוות ישיבת הארץ, שהרי אם המצווה רלוונטית גם בזמן החורבן, מדוע בכו במקום להישאר לשבת בארץ?
מכל מקום, ביד החזקה, בהלכות מלכים ומלחמות, פרק ה' הלכה ט', פסק הרמב"ם "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כלייה למקום". ולכאורה משמע מדבריו שיש מצוות ישיבת הארץ גם בזמן הזה, ולא כמו שהבין המגילת אסתר שלשיטתו אין כלל מצווה בזמן הזה. וצריך עיון.
בגמרא עצמה ישנו דיון על ישיבת ארץ ישראל בזמן הגלות, הדן במקרה של זוג נשוי שאחד מהם רוצה לעלות לארץ והשני מסרב. המשנה במסכת כתובות (דף ק"י עמ' ב') אומרת "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים". הגמרא (שם) מביאה ברייתא שמרחיבה "תנו רבנן: הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות- כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות- כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת- כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת- כופין אותו שלא לצאת. ואם לאו יוציא ויתן כתובה". אנו רואים מכאן שעלייה או ירידה מארץ ישראל היא עילת כפיית גירושין. אם צד אחד רוצה לעלות לארץ ישראל או לא לצאת ממנה, והצד השני מסרב לעלות או רוצה לצאת, הצד הרוצה להיות בארץ ישראל הוא המחליט בעניין זה, ואם הצד השני מסרב זו עילה לכפות עליו גירושין והפסד ממוני. כאשר הבעל הוא המסרב לדור בארץ הוא חייב לתת לאישה את כתובתה, ואם האשה מסרבת- הבעל רשאי לגרשה בלא כתובה.
האם ניתן ללמוד מכאן שקיימת מצוות ישיבת ארץ ישראל גם ליחידים ואפילו בזמן הגלות? התוספות (שם, ד"ה "הוא אומר לעלות") למשל, סוברים שישנם שני סייגים למצווה זו בזמנם, וכך הם כותבים: "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". אומרים התוספות שאם יש סכנה ופיקוח נפש לעלות לארץ ישראל, אין המצווה נוהגת, משום שפיקוח נפש גובר על הכל. כמו כן, בהיות שבארץ ישראל ישנן מצוות מיוחדות שיש חשש שלא יצליחו לקיימן (שמיטה, תרומות ומעשרות וכד'), עדיף להישאר בחו"ל וכלל לא להתחייב בהן.
השולחן ערוך (אבן העזר, סי' ע"ה סע' ד') פסק "אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה... אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל לירושלים. שהכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם" ואם כן לכאורה משמע שהוא פוסק לא כמו דברי רבי חיים שבתוספות, ושגם בזמננו יש מצווה לגור בארץ ישראל, וכמובן יזהר בקיום המצוות התלויות בארץ. יחד עם זאת, כשיש חשש פיקוח נפש הוא פוסק כמו התוספות שאין לעלות לארץ, וכך הוא כותב בהלכה העוקבת (שם, סע' ה'): "יש מי שאומר, דהא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. הלכך, מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים".
מכל מקום, אין מהאמור ראייה מוחצת שלדעת השו"ע יש מצוות ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה (כשאין פיקוח נפש), שהרי לשיטתו כופין גם לעלות מארץ ישראל לירושלים, ואיש לא חושב שיש מצווה לגור דווקא בירושלים ולא בשאר ארץ ישראל, ואם כן ייתכן שהכפייה היא מחמת מעלת אותו מקום, ושעל דעת כן התחתן אותו הזוג, לגור במקום הכי מעולה, ולא מחמת מצווה לדור בארץ.
נקודה נוספת: הגמרא במסכת גיטין (דף ח' ע"ב) דנה באדם הרוצה לקנות קרקע מגוי בארץ ישראל בשבת-"והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך?! (=עולה על דעתך?!) כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, הכא נמי אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן". אדם רוצה לקנות קרקע מגוי בארץ ישראל, ויש חובה לכתוב את שטר המכר דווקא בשבת, אומר רב ששת שמותר לכתוב בשבת. הגמרא מזדעזעת ומדגישה- וכי יעלה על דעתנו לחלל שבת בשביל זה? ומתרצת שהכוונה שהיהודי יוכל לבקש מגוי שיכתוב בשבת את השטר, ואף על פי שחכמים אסרו לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת בשביל יהודי, לצורך מצוות ישיבת ארץ ישראל מותר. נשים לב, אבל, שבאופן כללי שמירת שבת גוברת על ישוב ארץ ישראל, ורק אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשבת, הותרה לצורך ישיבת ארץ ישראל.
נדגיש שבמאמר נגענו ממש בקצה המזלג בסוגיה סבוכה ומרתקת זו, ויש המון סברות ומקורות לכאן ולכאן, והמאמר הוא רק טעימה בסיסית מהסוגיה.