(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: (פרק לג)
לדברי המלבי"ם "הנסיעה תֵּאָמֵר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו", ואם כן היה ראוי לומר 'אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל' ולא "אשר יצאו מארץ מצרים".
כדי לבאר את טעם אזכור "מה שממנו" – ארץ מצרים – במקום "מה שאליו" – ארץ ישראל – פותח המלבי"ם בהסבר טעם ההליכה במדבר ארבעים שנה; כך הוא כותב:
"אלה מסעי בני ישראל. כבר בארתי ב'ארצות השלום' (דרוש ב') שהטעם מה שהניע הקדוש ברוך הוא את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לארץ ישראל תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להטהר ממנה כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, ועל כן הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפו צירוף אחר צירוף עד שהטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמו שכתוב "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר... למען תדעו כי אני ה' אלהיכם" (דברים כט, א-ה)".
יוצאי מצרים לא היו מוכנים מבחינה רוחנית לכניסה מיידית לארץ ישראל. ראיה לדבר היא "ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר". היה קושי אמיתי להוציא מהעם את טומאת מצרים שהיו שקועים בה, ולכן היה צורך בתלאות בחינות וצירופים עד שנטהרו והיו מוכנים להיכנס לארץ. רק בסוף המסע המפרך – בסוף פרשת ניצבים – אמר משה לישראל שלא נתן להם ה' לב לדעת עד היום הזה, כלומר שרק כעת – לאחר ארבעים שנה – יש להם לב לדעת. מיד לאחר אמירה זו מופיע תיאור ההליכה במדבר ארבעים שנה. המלבי"ם מבין שכוונת איזכור ההליכה במדבר ארבעים שנה בהקשר הזה הוא כדי ללמד שטעמו של הצורך בשנות המדבר הוא כדי להגיע למצב של "לב לדעת", מצב שלא ניתן היה להגיע אליו באופן מיידי בציאה ממצרים.
המלבי"ם אף מוסיף משל לַצורך בהליכה כה ממושכת במדבר:
"ונהג ה' עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשוה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר, וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות, וַיסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצוהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה הענין בעצמו היה הסיבה למסעות האלה".
המעבר בין תנאי אקלים של חום כבד לתנאי אקלים של קור עז מצריך הדרגה מבוקרת. יש צורך בהנחיות ברורות שמתחשבות במרחק מנקודת המוצא החמה ובתכונות הגוף של העובר. מעבר מיידי מקצה אל קצה יוביל לחולי ולמוות. רק בעזרת הנחיות יוכל העובר להתרגל לתנאי האקלים החדשים ולא להינזק מהם.
לאור הדברים האלו מבאר המלבי"ם את טעם אזכור היציאה ממצרים בתחילת פרשתנו ולא את הכניסה לארץ ישראל:
"ועל זה אמר "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". והלא היה לו לומר 'אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל', שהנסיעה תֵּאָמֵר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו, רק רצה לומר שנסיעות האלה לא נוכל ליחסם אל מה שאליו שהיה כדי לכנס לארץ ישראל, שהיו יכולים לכנס לארץ ישראל בלעדי המסעות האלה, כמו שכתוב "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" (דברים א, ב), כמו שלא ניחס הסבובים והעכובים שיעשה הנוסע הנ"ל מאזור החם אל אזור הקר להליכה אל אזור הקר רק לנסיעה מאזור החם כי זה המכריחו לסבובים אלה, ובכל מקום שיתעכב שם נאמר שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, רוצה לומר שהעתיקו את עצמם מגלולי מצרים, וזהו שכתוב: אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו על ידי המסעות האלה מארץ מצרים".
מסעי בני ישראל אינם קשורים לכניסה לארץ ישראל. לצורך הכניסה לא היה צורך במסעות האלה. מסעי בני ישראל קשורים ליציאה ממצרים - "בכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים". היציאה ממצרים – כלומר ההתנתקות מגלולי מצרים – נעשתה על ידי המסעות האלו. בכל מסע ומסע התרחקו ישראל מטומאת מצרים. לכן באופן חריג הזכירה התורה את מקום היציאה ולא את היעד.
אכן התורה גם מציינת שהמסעות היו על פי הנחיה אלוקית מפורשת – "על פי ה'"; וכתב המלבי"ם:
"ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתיחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתיחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לזה אמר כי המסעות האלה היו "על פי ה'" רופא הנפשות אשר סידר את המסעות האלה ביד משה ואהרן".
לא שיקולים אנושיים של קירבת מקום הנחו את מסעי בני ישראל, אלא שיקולים אלוקיים של ריחוק מדורג ומועיל ממצרים – "לזה אמר כי המסעות האלה היו 'על פי ה'' רופא הנפשות אשר סידר את המסעות האלה ביד משה ואהרן".