מוצאיהם למסעיהם - אל עצם התכלית

פרשת השבוע שלנו חותמת את ספר במדבר ולמעשה חותמת את התורה שבכתב, כאשר ספר דברים הוא בבחינת "הואיל משה באר את התורה", הסבר והרחבה לתורה שבכתב.

פרשת מסעי פותחת בפסוק: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון". ונשאלת השאלה מדוע היה צריך לכתוב ולהדגיש שמסעות אלה היו ביד משה ואהרון והרי דבר זה ידוע?

אומרת לנו התורה אלה המסעות שעשו בני ישראל מיציאת מצרים ביד משה ואהרון ללמדך שלולא משה ואהרון לא היו יוצאים ממצרים. לא שלא היה באפשרותם לצאת אלא שלא היה ברצונם לצאת.
ובאה התורה וממשיכה: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד' ואלה מסעיהם למוצאיהם" כשאנו מתבוננים בפסוק זה, יכולים אנו לראות שהתורה חוזרת על עצמה בחזרה הפוכה. בתחילה אומרת לנו התורה שמשה כתב את מוצאיהם של בני ישראל למסעיהם ולאחר מכן חוזרת התורה ואומרת לנו אלה מסעיהם למוצאיהם.

ונשאלת השאלה מה פשר חזרה הפוכה זו?

ועלינו להבין שישנן שתי אפשרויות לראות יציאה ממקום נתון והגעה למקום אחר. יש אפשרות לראות את היציאה כתכלית ולראותה כחשובה בפני עצמה ללא קשר עם עצם ההגעה למקום אחר. אך ישנה אפשרות אחרת לראות יציאה ממקום והגעה למקום אחר. וזאת הדרך שהתורה מבקשת מאיתנו לראות בה את יציאת מצרים והגעתנו לארץ ישראל. אין חשיבות ליציאה ללא תכלית ההגעה לארץ ישראל על כן התורה אומרת לנו בתחילה: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד'" משה מצווה לכתוב ולהנציח את אותה הדרך שבה רוצה הקב"ה שנתיחס למוצאינו ולמסעינו. מוצא מצביע על מקום היציאה, בעוד מסע מצביע על עצם ההליכה לכיוון התכלית. ואומרת לנו התורה, שתכלית יציאתנו ממצרים היא לא בגדר מוצאות גרידא, יציאת מצרים בתור שכזאת לא חשובה ללא עצם ההגעה לארץ ישראל. וכדי להדגיש לנו זאת ממשיכה התורה ואומרת: "ואלה מסעיהם למוצאיהם" הסיבה העיקרית לכך שחטאו והתלוננו בני ישראל בזמן הליכתם במדבר על כך שיצאו מארץ בה היו אוכלים קישואים ועל סיר הבשר וכד' ובעטו בארץ חמדה, היא שלא הבינו דבר זה. לדידם המסעות נגרמו על ידי היציאות ולכן כתוב שהמסעות היו למוצאיהם.

ברור שישנה חשיבות גדולה לעצם היציאה ממצרים, אך רק אם היא מקושרת להגעה לארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר עיני ד' בה מראשית שנה ועד אחרית שנה.

וכפי שנאמר בסוף פרשתנו שחותמת את התורה שבכתב אולי כמסקנה שמבטאת את תכלית התורה (אמנם לאחר סיום זה ישנה פרשת בנות צלפחד ותגובת בני שבטן, על כך שלא תיסוב נחלה משבט לשבט, אך כפי שמלמדים אותנו רבותינו אין פרשה זו באה בתור תורה שבכתב, ואין היא ממדתו של משרע"ה, אלא באה היא בתור הנהגה שצריכה לשעה מכח חכמים שמכין ועונשין שלא לפי תורה וזה הדבר בעצם שכינה דוברת מתוך גרונו כפי שמוזכר בפסוק "ויצו משה את בני ישראל על פי ד'") "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ד' שכן בתוך בני ישראל", כאשר אנו מגיעים לאותה התכלית של יציאת מצרים היא ארץ ישראל, עלינו לזכור את הדבר הפותח ומסיים בעצם את התורה שבכתב והם: חטאו של האדם כלפי אחיו ופסוקים אלה החותמים את התורה. קדושת החיים ואי התפשרות כלפי רוצחים ואיסור החנופה כלפיהם הם הדברים ששוזרים בתוכם את כללות התורה ובכך שאנו ח"ו מתחנפים לרוצחים אנו לא רק מטמאים את הארץ שבה אנו יושבים כמאמר הפסוק אלא מטמאים את שמו ברוך הוא כפי שאומר הפסוק "אשר אני שכן בתוכה" הקב"ה שוכן בתוך הארץ ובטמאנו אותה מחללים אנו גם את שמו.