פרשת לך לך: לכל זמן, ועת לכל חפץ

בפרשתנו אנו קוראים שאברהם יצא למלחמה נגד ארבעת המלכים. והנה, אם נשים לב, הדברים נראים לכאורה תמוהים במבט ראשון. אומר לנו הנביא מיכה (פרק ז', פס' כ') "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" ומכאן למדנו שאישיותו ודרך עבודת ה' של אברהם היא בחינת "חסד". אברהם פתח הכנסת אורחים במדבר וגמל חסד עצום עם עוברי הדרכים. דרך אותו מפעל חסד הוא גם קירב אנשים לעבודת הבורא. אברהם ריחם על סדום ועמורה כשנגזר עליהם להיחרב, ועמד בתפילה עליהם. אף על פי כן, אנו רואים כאן שכשלא היתה ברירה, אברהם ידע גם להילחם, שזה בחינת מידת הגבורה.

בהמשך אנו נקרא על יצחק. ע"פ הקבלה, יצחק הוא "מידת הגבורה", כלומר, אישיותו ועבודת ה' שלו היא "יקוב הדין את ההר". אין הכוונה חס ושלום לאכזריות, אלא להבנה שלפעמים דווקא לעמוד על עיקר הדין היא היא טובת האדם. למשל- כאשר ילד קטן עומד להכניס יד לתקע והוריו מונעים ממנו, לא שייך שיפעילו כאן את "מידת החסד" ויאותו לתחנוניו לאפשר לו להכניס יד לתקע, משום שטובתו האמיתית היא שימנעו ממנו להכניס יד לתקע, גם במחיר סירוב לתחנוניו. כזו היתה עבודת ה' של יצחק אבינו. במונחים של היום- מחלל שבת שאל אותו כיצד להגיע למקום מסוים עם הרכב (שלא קשור לפיקוח נפש), לא ענה לו למרות שלא נעים.  אבל, גם יצחק ידע להגביל את "מידת הגבורה" לעבודת ה' בלבד ולא לווכחנות וכוחניות. 3 פעמים עבדיו מצאו מים והפלישתים טענו שזה שלהם והוא ויתר. כן, דווקא איש מידת הגבורה וויתר כשזה נגע לכבודו וממונו ולא לכבוד שמיים.

אחרי זה נקרא על יעקב. כמו שראינו בנביא מיכה לעיל "תיתן אמת ליעקב". יעקב היה אדם ישר מאוד. לא שיקר, לא על עצמו ולא על אחרים. יעקב גם למד הרבה תורה, ולימוד תורה מצריך יושרה מיוחדת בכדי לחתור לאמיתה של תורה. אולם, כשהיה חובה לעשות כן, למשל כשרצו לתת לעשו את הברכות או כשלבן ניסה לרמות אותו, יעקב ידע להיות מאסטר בתחמנות. כיצד הדבר ייתכן? יושרה איננה תמימות וחוסר תחכום. האדם הישר יודע גם יודע את כל התחמונים האפשריים, אולם הוא לא משתמש בהם מחמת אידיאל היושרה שבו. מחמת ההבנה שרק ביושרה צריכים העולם ועבודת ה' להתנהל. במקרים חריגים, כאשר יעקב ידע שיושרה תעביר לעשו את הברכות, כלומר תגרום לצאצאיו של עשו, עמלק האכזרי למשל, להיות העם הנבחר, הוא היה חייב להילחם בכל דרך שיכל, בכדי לשמר את זכותו המולדת שממנו, העדין, ולא מעשו הכוחני, יצא העם הנבחר.

בעצם כל הדוגמאות הללו מלמדות אותנו מוסר גדול, שאותו כתב קהלת בספרו (פרק ג', פס' א'-ח') "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ: עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". הפשט שם כמובן שכל דבר בעולם הוא זמני וקצוב, אולם ניתן לומר בדרך צחות שזו גם סוג של אמירה שאף על פי שיש תכונות שצריך להשתמש בהן 99.9999% מהפעמים, הרי שאחת למליון יש שימוש גם לתכונה השנייה. בדרך כלל טוב לטעת, אבל אם יש שריפת ענק שעומדת להתפשט עדיף לעקור כמה שורות עצים בכדי שתירגע האש ולא יישרף היער כולו. בדרך כלל טוב לבנות, אבל אם יש איש גוסס בבית נעול אז פורצים את הבית כדי להצילו. לפעמים כשרואים משהו לא טוב עדיף להעלים עין, ולפעמים עדיף להגיב ישירות. בדרך כלל שלום זה מצוין, אבל במקרי חירום (למשל- מלחמת ששת הימים) היתה חובה לפתוח במלחמת מנע.

אולם, יש בכל זה מסר עמוק יותר. כל תכונה נפשית שברא הקב"ה בעולם יש לה שימוש ראוי מסוים, יש לה פונקציה חיובית מסוימת. "חטא" הוא בעצם מלשון "החטאת המטרה", שימוש לא ראוי בתכונה ראויה. למשל- יש לאדם יצר הסקרנות. לולא יצר זה העולם לא היה מתפתח, לא ברוחניות ולא בגשמיות. אבל- ניתן להחטיא את המטרה ולהסתקרן בשמיעת לשון הרע למשל. יש לאדם יצר האכילה. זה נועד לקיים את האדם. לולא היה מתאווה לאכול לא כולם היו אוכלים והיו חלילה מתים. החטאה של יצר האכילה היא למשל אכילת דברים לא כשרים או אכילה המזיקה לבריאות.

בעצם עיקר עבודת ה' איננה לבטל רצונות שה' ברא בנו, אלא לנתב אותם לפי ההלכה. אין איסור על יחסי אישות ביהדות, להיפך, זו אחת המצוות הגדולות ביותר, אולם- יש לנתבם רק באופני היתר- אדם עם אשתו בלבד כשהיא טהורה. אין איסור על הנאות ביהדות, אולם יש לעשותם רק באופנים המותרים ע"י ההלכה, ומומלץ דווקא בשבתות וימים טובים (אם לא כרוך בחילול שבת כמובן).

לפעמים לאדם יש "פחד" והוא מניח שהמטרה היא להיפטר מהפחד לגמרי. זה כמובן לא נכון. אדם בלי פחד כלל יקפוץ מהחלון או יכניס יד לאש. האדם בעצם מתכוון שהוא רוצה שמנגנון הפחד יופעל רק כשקיימת סכנה אמיתית. אותו דבר כעס- כעס הוא רגש שנועד לגרום לנו לא לאפשר ניצול שלנו. הבעייה שהרבה פעמים אנחנו מדמיינים ניצול שלא קיים, ומשתמשים בכעס בכמות נדיבה יותר מהמטרה שלשמה הוא קיים. דוגמא נוספת היא קנאה. קנאה נועדה לגרום לנו להשקיע יותר כדי למקסם את מיצוי הפוטנציאל שלנו. "קנאת סופרים תרבה חכמה". הבעייה מתחילה כשאדם במקום להשתמש בקנאה כמנוף לצמיחה, מנתב אותה למעשים לא מוסריים כלפי חברו המוצלח ממנו.