(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: (טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: (טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: (יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: (יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה': (פרק יג)
להבטחת הארץ שהבטיח הקב"ה לאברהם נתלווה גם ציווי: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ". מהי מטרתה של הליכה זו לאורך הארץ ולרוחבה?
כותב רבינו בחיי (על פי דברי הרמב"ן):
"על דרך הפשט, רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אברהם מחזיק בארץ הקדושה אשר יתן לו ולזרעו מעתה, ואמר שיתהלך בה לארכה ולרחבה, כאדם הנותן לחברו קרקע במתנה ומראה לו מצריו ואומר לו שיחזיק בה".
פרשת השבוע פרשת לך לך
ההליכה היא ביטוי של חזקה, של הבעת בעלות. אברהם נצטווה ללכת בארץ לאורכה ולרוחבה כדי להחזיק בה עבורו ועבור זרעו. כשם שאדם שנותן קרקע במתנה לחברו מראה לו את גבולותיו, כך נהג הקב"ה עם אברהם וציוהו שילך בארץ לאורכה ולרוחבה.
אכן קיום הציווי הזה אינו מפורש בכתוב. האם קיים אברהם ציווי זה? מתי?
הרמב"ן, למשל, הבין שאברהם קיים ציווי זה, אך הציווי לא נועד לקיום מיידי: "והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצווה בחייו".
רבינו בחיי אינו מתייחס לעניין זה בפירושו "על דרך הפשט". אמנם פירושו של רבינו בחיי מציע דרכים אחדות בביאור התורה, ולשאלה זו הוא נדרש בפירושו "על דרך השכל", דהיינו על דרך הפילוסופיה.
על פי דרך זו מבין רבינו בחיי את הציווי ללכת בארץ לאורכה ולרוחבה לא כהליכה ממש אלא כהתקדמות; כך הוא כותב:
"ועל דרך השכל: מלת התהלכות נזכרת אצל החכמה, כעניין שכתוב: (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך", וכתיב: (תהלים לט, ז) "אך בצלם יתהלך איש". היא צורת הנפש השכלית, ולא נזכרה כי אם ביחידי הצדיקים, מחפשי החכמה כנח וחנוך ואברהם וכיוצא בהם".
הליכה עשויה להתפרש כקשורה לחכמה ואז אין הכוונה להליכה רגלית אלא להתקדמות רוחנית. כך כתוב למשל בפרשה הקודמת ביחס לנח "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו, ט), וכך כתוב בפרשת בראשית ביחס לחנוך "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" (ה, כב; כד). באותו אופן גם אפשר להבין את מסעותיו של אברהם מעת הגיעו לארץ כנען. כך כתב רבינו בחיי בפרק הקודם ביחס לפסוק "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (יב, ט): "מדרגה אחר מדרגה, מסע אחר מסע, תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף". "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" מבטא התקדמות, אך לא של הגוף אלא של השכל, "מדרגה אחר מדרגה, מסע אחר מסע". לפי זה, אברהם לא היה עסוק במסעות פיזיים בארץ, אלא בשאיפה מתמדת להתקדמות רוחנית "וכל מסעות אלו כדי להשיג השגת נבואתו של אל שדי".
בהתאם לזה מפרש רבינו בחיי גם את הציווי "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" כהוראה להתקדמות רוחנית, ובכך הוא גם מיישב את הקושי הנזכר לעיל בדבר קיומו של הציווי; כך הוא כותב:
"ולפי שאברהם העתיק שכלו בחיפוש החכמות ממדרגה למדרגה, ומסיע נפש השכלית "הלוך ונסוע" בהשגת הענין הכולל "הנגבה", א"ל ה' יתברך: "קום התהלך בארץ", כלומר נענע צורת שכלך בדרישת הנמצאים שבארץ, כי לא מצינו שהלך אברהם את הארץ לארכה ולרחבה כמו שאמר לו ה' יתברך, אבל מצינו בו שישב ולא הלך, הוא שכתוב: "ויאהל אברם ויבא וישב", ועל כל פנים ההלוך הזה הוא תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, וזהו ויאהל, מלשון: "יושב אהלים", כי דרישת החכמות צריך תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, בהפך מצרכי הגוף שהם צריכים נענוע הגוף והשקט הנפש".
פרשת השבוע פרשת לך לך
"וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" בפסוק יח מתאר את ביצוע הציווי שבפסוק יז "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ". ההליכה שהוא צווה עליה היא "תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף". אברהם לא נדרש ללכת בפועל אלא אדרבה לשבת באוהל, דהיינו לדרוש את החכמות. ו"דרישת החכמות צריך תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, בהפך מצרכי הגוף שהם צריכים נענוע הגוף והשקט הנפש".
אכן הקב"ה מבטיח לאברהם שהוא יסייע לו בהתקדמותו: "ואמר: כי לך אתננה, אתן לך דעה וחכמה לדעת מהות הנמצאים, כענין שכתוב: (מלכים-א ה, כו) 'וה' נתן חכמה לשלמה'".
מטרתו הסופית של אברהם היא, כאמור, "להשיג השגת נבואתו של אל שדי", אך כדי לזכות ולהשיג הוא צריך לנסוע בכל עת, להתקדם, לעלות ממדרגה למדרגה. ואברהם אכן זכה והשיג.