סגור

על הדברים הקטנים | פרשת לך לך

"היכולת של אברם לראות את החוט ואת שרוך הנעל, מחוברת ליכולת שלו לראות את עצמו בעתיד כאיש עשיר, להכיל את החזון הפותח: היותו גוי גדול, היותו ברכה" | ד"ר משה מאיר לפרשת לך-לך

ד"ר משה מאיר
יא בחשון התשפא
,
29 באוקטובר, 2020 8:45
פרשת השבוע

פרשת השבועצילום: shutterstock

בתום מלחמת הארבעה בחמישה, נלקח לוט בשבי. אברם שמע על כך, הקים יחידת קומנדו בת שלוש מאות ושמונה עשר חיילים, ערך מסע הפתעה מדהים עד לצפון הרחוק, היכה את השובים ושחרר את השבוי הקרוב לו. בחזרתו מהקרב קיבלו את פניו המלכים המוכים שהרוויחו ממסע התקיפה. וכאן התרחש הדיאלוג הבא:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. [בראשית י"ד כ"א - כ"ג]

הכוונה הכללית ברורה, אברם לא רוצה דבר ממלך סדום. הסיבה - גם אם ייקח דבר קטן, בעתיד, כאשר אברם יהיה איש עשיר, יטען מלך סדום שהוא הגורם לעושר הזה. לכן הוא מעדיף לא לקחת דבר. 

לכל הטורים של ד"ר משה מאיר

בואו ונתבונן קצת יותר לעומק ההתרחשות. אברם הוא יזם, סטרטאפיסט יוצא דופן. במבחן התוצאה, הוא המציא את עם ישראל. כמו כל אדם מוכשר, הוא לא נולד מהים. יש לו אבא. בסוף הפרשה הקודמת - פרשת נח מסופר:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ 
וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן 
וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם [י"א ל"א].

תכונת היסוד של היזם והחדשן - הגמישות. היכולת לשבור מסגרות קיימות כדי לבנות וליצור חדשות. תרח הוא היזם, הוא המוכן לצאת מאזור הנוחות - המולדת, אור כשדים - וללכת לקראת יעד אותו סימן לעצמו: ארץ כנען. הוא גמיש עד כדי כך, שהוא לא שבוי ביעדים של עצמו. בהגיעו לחרן הוא מחליט להישאר שם, מסיבה שאנחנו הקוראים לא יודעים.  

על רקע זה מופיע סיפורו של הבן, של אברם. הוא מקבל את הצו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. [י"ב א' - ג']

הייעוד עשיר יותר, לא רק לאן ללכת אלא מה להיות ביעד. זה אברם. אבל הראשית - היא תרח. אין לך אדם שאין לו אבא, אין לך יזם שלא קלט את הניצוץ מאחר והפך אותו לאור גדול.

והנה, אותה תכונת היזמות באה לידי ביטוי גם במלחמת אברם בארבעת המלכים התוקפניים. המחשבה פורצת הגבולות לצאת אל המרחק הגדול הזה - עד דן, הכוח הקטן שהוא לקח אתו, המהירות - 'וירק את חניכיו', כל אלה גרמו לניצחון הדרמטי. והנה, בשיחה עם מלך סדום, מתגלה עוד תכונה של היזם. אברם לא מתבונן במצב העכשווי - הוא מהגר עני, ומלך סדום מציע לו עושר רב. לאברם יש חזון, הוא רואה את העתיד בו הוא יהיה איש עשיר. כדאי לו לדחוק את הסיפוק העכשווי, כדי שבעתיד לא יטען מלך סדום לבעלות על הונו. 

גדולתו של היזם היא בכך, שיחד עם התמונה הגדולה, הוא רואה גם את כל האומים והברגים המרכיבים אותה. הוא רואה גם את הקטן, גם את החוט וגם את שרוך הנעל. תמונת החוט ושרוך הנעל, היא תמונה קונקרטית של דברים קטנים שאברם מסרב לקחת ממלך סדום. אבל, יש לה גם ניחוח סימבולי. כך ראו אותה החכמים, כמסמנת ומסמלת מצוות שעתידים בני אברהם לקבל. בזכות הסירוב לקבל את החוט ואת שרוך הנעל - אומרים החכמים - עתידים ישראל לקבל את מצוות הציצית [פתיל (חוט)], את מצוות התפילין [הרצועה שהיא דומה לחוט], ואת מצוות הייבום בה היבמה חולצת נעלו של היבם, ולפי העמדת התלמוד - מתירה את רצועות סנדלו [ירושלמי יבמות פרק י"ב הלכה א']. היופי בדימויים הללו, שהם הופכים את האומים ואת הברגים, את הדברים הקטנים - לחלק מהחזון הגדול שבעבורו מוכן אברם לוותר על הסיפוק המיידי.

מישל פוקו כתב ספר ששמו 'המילים והדברים'. הוא בוחן בו את היחס בין השפה ובין מושאי ההתבוננות שלנו. התפתחות המדע, היא התפתחות קיצור המרחק בין השפה ובין הדברים. לכך תורמת, התפתחות כושר ההתבוננות. במאה ה17 חלה התפתחות דרמטית בתחום זה. האדם התבונן יותר בטבע, ראה דקויות שלפני כן לא הבחין בהם. הוא התמקד, שלל דברים שאינם ממין ההתבוננות. רק מה אני רואה. הנה הניגוד שבין החלק למחוספס. פשוט, אבל לפני כן איש לא הבחין בכך. 

והנה, מומצא המיקרוסקופ. אבל להבחין בדברים שקודם לכן לא ראינו אותם. ההתבוננות בדברים הקטנים, מאפשרת לראות גם את הדברים הגדולים - כגון לגלות את תהליכי הרבייה. [עמ' 134 -135 בתרגום העברי].

היכולת של אברם לראות את החוט ואת שרוך הנעל, מחוברת ליכולת שלו לראות את עצמו בעתיד כאיש עשיר, להכיל את החזון הפותח: היותו גוי גדול, היותו ברכה. חוט ושרוך נעל בלשון כתבי הקודש, הם ה'פרוטה' בלשון החכמים. ההנחיה לשים לב לפרטים הקטנים, מופיעה כך בלשון החכמים:

[דברים א'] 'כקטן כגדל תשמעון'. 

אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה.  [סנהדרין ח' ע"א]

עגנון כתב סיפור, ששמו 'הפרוטה':

מעשה בעני אחד שחזר בליל שבת מבית הכנסת לביתו וראה פרוטה בדרך. אמר העני, שיחקה לו שעתו של אותו אדם, אבל מה אעשה ששבת היום ואיני יכול לטלטלה. אילו מצאתיה קודם חשיכה הייתי לוקח בה שניים שלושה צימוקים ועושה לי יין לקידוש או הייתי לוקח לחם חיטה לענג את השבת. הלך לביתו וקיבל את השבת בלא יין ובלא לחם חטה ובלא שום דבר של עינוג, אלא קידש על פת שחורה ויצא בה ידי סעודת שבת.

במהלך השבת, כל כמה שעות שב העני להתבונן בפרוטה. בבוקר הוא רואה שהיא איננה פרוטה של נחושת אל מעה של כסף. לאחר התפילה הוא מבחין שהיא איננה של כסף אלא של זהב. אחרי מנחה הוא מבחין שאין זו מטבע של זהב אלא מטבעות זהב רבים. בכל פעם גדל הפיתוי, והוא נאבק ויכול לו. רק לאחר צאת השבת פונה העני ליטול את המעות:

שחה וראה מה שאין כל עין רואה ואין כל יד מונה. פשט את ידיו וזרק את כל הדינרים לתוך כיסיו עד שנתמלאו כיסיו מהם. שמא כיסיו היו קטנים, לא כי, אלא היו גדולים. שמא הדינרים קלים, בוא וראה מה לקח בדינר אחד, יין להבדלה ולחם חיטה ודג מלוח ושאר דברים שמיטיבים לגוף ואינם מריעים לנפש, ועדיין נשתיירו בידו מעות. 

העני, כמו אברם, דוחה סיפוקים מפאת ערך. זאת תכונה הכרחית ליזם איש החזון שלא חי את הרגע אלא את העתיד. 

נחזור לחכמים שראו בחוט ובשרוך הנעל ביטויים של החזון העתידי אליו חותר אברם. שרוך הנעל היא רצועת הסנדל, מצוות היבום שעתידים בניו לקבל בזכות האיפוק שלו. נזכיר שהסנדל הוא הנעל הנחלצת, המחלצת את האישה מכבליה לאחי בעלה. הרצועה היא גם רצועת התפילין העתידיים, והסמלים האלה מתחברים לשיר של יהודה עמיחי:

סנדלים

הסנדלים הם שלד של נעל שלימה, 
שלד וגם נשמה יחידה.
הסנדלים הם המושכות של רגלי הדוהרות
ורצועות תפילין של רגל מתפללת ועיפה.

הסנדלים הם פיסת האדמה הפרטית
שאני דורך עליה בכל מקום שאלך,
נציגי מולדתי, ארצי האמיתית.
שמים לרוחשים קטנים של מטה
ויום שואתם כי יבוא.

הסנדלים הם נעורי הנעל
וזכר לכתה במדבר.

אינני יודע מתי אובד להם
ומתי יאבדו לי, אך הם יאבדו
כל אחד במקום אחר:
האחד לא הרחק מביתי
בין סלעים ושיחים נמוכים,
והשני ישקע בחולות
ליד הים הגדול,
כמו שמש שוקעת
מול שמש שוקעת.

שרוך הנעל של לך לך של אברם העברי מייסד האומה, הופך לרצועת הסנדל של הציונות המממשת את חזונו. עמיחי - כחכמים - מקשר בין רצועת הסנדל לרצועת התפילין והופך את הסנדלים לסמל ההליכה בשבילי הארץ, מימוש חזונו של אברם העברי. 

וכיזם אמיתי, הוא יודע שיום אחד יאבדו הסנדלים, הכלים ישתנו והחזון יישאר, גמיש ומתאים את עצמו לזמנים החדשים.  

29.10.2020

1. כך אמר אברהם למלך סדום..... (משה אהרון )

בס"ד.
אמר לו אברהם למלך סדום.
ידיי מורמות לאל עליון - שהוא קונה הכל
לתת כל "קניין" במתת-
לבקש אך ממנו את הברכה.
ואתה אחר כך תבקש לטשטש
את מקור עושרי
תבקש לחבל בחזוני :
להוכיח לכל העולם
היותו של ה' אל עליון הקונה הכל
והנותן לכל ללא מחיר.
שתלך ותספר לכולם .
לכל אותם
שחזוני מופנה אליהם
שאתה הוא מקור עושרי
וברכתי

דווח על תגובה לא ראויה
29.10.2020

2. עוד אמר אברהם למלך סדום.... (משה אהרון )

בס"ד.
אם אקח ממך אפילו חוט
אתה מלך סדום,
תהפכנו כבר - לשרוך נעל
ל"נעול" את רגליי
מלקיים את החזון
של "לך לך".

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כבר נפתח. קניון איילון צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

15 קניונים נפתחים ברחבי הארץ: אלו הקניונים שזכו בהגרלה

קרא עוד