פרשת לך-לך: אברהם מחפש את האמת

כשמתבוננים בפסוקים אודות דמותו של אברהם אבינו עד התגלותו של ה' אליו, לא מופיע התייחסות מיוחדת. לעומת זה, חז"ל מתארים לנו רבות כיצד גדל אברהם ולחם באביו, בנמרוד ובעובדי עבודה זרה אחרים, ונזרק לתוך האש וניצל, אך בפסוקים עצמם אין לכך אזכור. 
הנביא שופך אור על דמותו של אברהם (יחזקאל פרק לג, כד): "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". אברהם אבינו התאפיין בכך שהיה אחד, שהיה שונה מכולם. הוא לא זרם עם המציאות אלא בחן אותה לפי הבנתו ועמקו וכך זכה להגיע לגדולות. 
היטב לתאר זאת ר' נחמן מברסלב (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא):
"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל לג) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל-יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"."
נראה שאברהם אבינו היה יצירתי בחשיבתו. הוא לא קיבל מוסמכות כמובן מאליו אלא תמיד בחן אותם, והלך אחר האמת שלו, וכך הגיע אל גילויו של ה'. דברים אלו מתאימים לדברי המדרש (בראשית רבה לך לך פרשה מא): "אברהם העברי - כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד".
אברהם לא חשש לכבודו, והסכים למסור את חייו, על מנת למצוא את האמת והיושר והיושר בחייו, ומתוך כך זכה להיות אבי המונותאיזם, וקידם את העולם למקום גבוה יותר.

לך לך 
פרשתנו פותחת במילים (בראשית פרק יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה".
ה' מנחה את אברהם להתנתק מהארץ שלו, מהמולדת שלו, מבית הוריו כדי שיצליח לגלות יותר את עצמו באופן השלם ביותר. ניתן לראות שזהו תנאי הכרחי כדי למצוא את האמת של האדם זה לנסות להתנתק מהשעבודים השונים המגבילים את האדם, המחויבויות השונות הכובלות אותנו (מקום, חברה, משפחה). פעמים רבות היינו רוצים לפרוץ קדימה, אך המסגרות שבהם אנו נמצאים כובלות אותנו לשגרה החסרת מעוף.

משה רבנו לא מוכן להשלים עם עוולות
משה רבנו היה גם דמות שלא התקבע למוסכמות שונות, ובכל מציאות חיפש את האמת והיושר. עוד בהיותו צעיר, הוא מחה על עוולות חברתיות תוך כדי סיכון עצמי: הורג איש מצרי שפוגע באיש עברי. למחרת, כשרואה שני עברים רבים, פונה אל האחד (שמות פרק ב, יג): "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". בהמשך כשמגיע למדין הוא מגרש את הרועים שמנעו מבנות יתרו לשאוב מן המים. בהמשך חייו הוא עובד כרועה צאן, ומסתובב במדברות עד גיל 80. לרועה צאן יש זמן ופנאי להתבונן ולחשוב על חייו, מבלי מחויבות סביבתיות. 
שתי הדמויות הללו התנתקו מהסביבה כדי למצוא ולגלות את נקודת הפנים שבתוכם, ולהתקרב אל ה'.
איך מגיעים לדרגה כזו?
מסתמן שהדרך להתקדם בעבודת ה' היא דווקא באופן זה. וכפי שר' נחמן מוסיף בדבריו וכותב: 
"וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ... כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם" (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא)

על האדם להיות היה מוכן לשלם את מחיר הבדידות הנדרש לעתים במסגרת ההתקרבות אל ה'. עליו להתנתק מנורמות, מדפוס חיים, מסביבה אורגנית שבקרבה הוא צמח, ולהתעלם לחלוטין מן המבקרים והמצביעים עליו כמוזר וכחריג. נדמה כי מדובר במודל עקרוני, שצריך להיות נר לרגליו של כל המבקש לתת משמעות ועומק לחייו. ללא דרך זו, אדם חי את תכתיבי החברה, ולא את מי שהוא באמת.
 
עצת היצר לברוך מלהתבונן
הרב משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים (פרק ב) מבאר שהדרך להתקדם בעבודת ה' הוא על ידי שאדם מתבונן על מעשיו: 
"ההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו".
רוב האנשים בעולם עסוקים במשך רוב זמנם, ומעדיפים לזרום בשטף החיים. לרוב האנשים אין פניות לעצור, לחשוב ולהתבונן על חייהם. לעומת זאת, אנו רואים ששתי הדמויות המשמעותיות בעם ישראל: אברהם אבינו ומשה רבנו שחיו הרבה לבד, התבוננו על חייהם, פעלו נגד הזרם, ולא נתנו למוסכמות השונות להכתיב להם את החיים. ומתוך כך הגיעו אל הקרבה אל ה' באופן הגבוה ביותר.

תורת הספקנות של המדע
רוב החידושים המדעיים התגלו דווקא כשמדענים (כדוגמת ניוטון, איינשטיין ועוד) העלו ספקות בתיאוריות קודמות שהיו מוסכמות על כולם. מתוך הקושיות והניסיונות לבחון את התיאוריות באופן בלתי מחייב גילו חידושים שקידמו את העולם לתובנות מרחיקות לכת. 
איננו מצפים שאדם יטיל חלילה ספקות באמונה בה' או בקיום מצוותיו, אך האדם חייב לעבור את הליך הבניין הרוחני של עצמו מתוך חוויה אישית, בעלת משמעות עצמית פרטית, ולא כקיום המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה".

לסיום, למדנו לקבל הרבה סיטואציות כמובנות מאליהן, אפילו שהן אינן הוגנות. הרבה פעמים אנו פועלים על פי תכתבים חיצוניים, ולא פנויים לבחור מה אמתי ונכון לנו. אם נלמד מדרכם של אברהם אבינו ומשה רבנו שבחרו להיות שונים מסביבתם, שלא קבלו מוסכמות כמובנות מאליהם, שחיפשו את דרך האמת האמונית והצדק החברתי, נצליח להגיע למקומות משמעותיים יותר בחיים בכלל ובעבודת ה' בפרט. שנזכה.