(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (פרק לב)
דברי הקב"ה אל משה בעקבות חטא העגל "הַנִּיחָה לִּי" מעוררים את השאלה "וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי?" (לשון מדרש שמות רבה, פרשת כי תשא, פרשה מב). מדוע מבקש הקב"ה ממשה שיניח לו אף שהוא אינו תופס אותו?
תשובת המדרש:
"אלא לְמה הדבר דומה למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו, והיה המלך מצעק מן הקיטון: הניחה לי שאכנו. והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר הניחה לי? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "ועתה הניחה לי". אמר משה: מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר "ועתה הניחה לי". מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, הוי: "ויחל משה את פני ה' אלהיו"".
הביטוי "הַנִּיחָה לִּי" אינו מעיד שמשה תפס את הקב"ה אלא שהקב"ה רומז למשה שעליו מוטל 'לתפוס' אותו ולפייס אותו ולמנוע ממנו להכות את ישראל. כיצד? על ידי תפילה.
אכן על פי מקור אחר בדברי חז"ל הביטוי "הַנִּיחָה לִּי" כן מעיד כביכול על תפיסת הקב"ה על ידי משה. כך כתוב בגמרא (ברכות לב ע"א):
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' – אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".
משה תפס את הקב"ה "כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו", והקב"ה ביקש ממנו שיניח לו. ברור שאין הכוונה לתפיסה גשמית ממש שתפס משה לקב"ה, ויש שפירשו שהכוונה היא לתפיסה באמצעות התפילה שהתפלל משה (ראו מהרש"א, חידושי אגדות, שם).
רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור" הבין אף הוא שמשה 'תפס' את הקב"ה, והקב"ה ביקש ממנו שיניח לו, אך לדעתו התפיסה הזאת אינה מעידה על תפילה של משה או על דיבור שלו אלא דווקא על שתיקה של משה.
בפסוקים ז-ח מודיע ה' למשה על חטא העגל שחטאו ישראל בעודו מקבל תורה מה' בעבורם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
משה שותק. "וכשראה ה' יתעלה שלא ענה דבר ושתק ונתבייש, חזר באמירה שנית (פסוק ט): 'ויאמר ה' אל משה... '" (לשון "צרור המור"). השתיקה של משה היא שתפסה כביכול את הקב"ה. כך כתב "צרור המור" בהמשך:
"אחר שראה ה' יתעלה ענותנותו של משה שלא דיבר אליו דבר, אלא עמד יושב ודומם נעצב על בניו, כביכול כי בזה קשרוֹ משה לה' יתעלה ואחזוֹ בעבותות אהבה, כאילו היה נאחז בסבך בקרני הודו וענותנותו, באופן שלא היה יכול לעשות דבר שלא ברשותו. וזהו ועתה הניחה לי... "
משה שותק, משה "יושב ודומם נעצב על בניו". תגובה זו של משה כביכול 'אוחזת' את הקב"ה בעבותות אהבה. כאילו הקב"ה "נאחז בסבך בקרני הודו וענותנותו" של משה. הקב"ה 'מרגיש' שהוא אינו יכול לעשות דבר שלא ברשותו של משה. זוהי ה'תפיסה' ש'תפס' משה להקב"ה, ועליה אמר הקב"ה למשה "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי".