(יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: (יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם: (יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה: (כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: (כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: (כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה: (פרק לד)
לאחר סיפור חטא העגל מופיעה קבוצת מצוות שכבר נזכרו בתורה בפרשות הקודמות. הרש"ר הירש מבאר שמצוות אלו הובאו שנית כדי להדגיש את הניגוד בין התורה לבין האלילות. בניגוד לאלילות הסבורה שיש צורך, או אפילו חובה, באמצעי מתווך בין האדם לאלוקיו, סבורה התורה שהיחס בין הקב"ה לבין האדם הוא ישיר. המצוות שנזכרו (וצוטטו לעיל רק חלקן) "מעמידות את אישיות האדם בקירבתו הבלתי-אמצעית אל ה', והן מראות לאדם שהוא עשוי להתרומם לקירבת-ברית אל ה' – לא על ידי הטבע, ולא על-ידי דבר כלשהו השייך לעולמו החיצון, אלא הטבע, וכל עולמו החיצון של האדם, עשויים להתרומם אל ה' – על-ידי האדם". מובן שחשיבות הדברים גדולה מאד במיוחד לאחר חטא העגל, שהיה לדעת הרש"ר הירש חטא בענין זה.
כנגד תפיסה אלילית זו מצוה התורה בין היתר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ"; ומבאר הרש"ר הירש: לא תחשוב מחשבת-הבל, שעל-ידי עשיית תמונה יהיה בידך לגזור על האלוהות שתרד אליך, אלא עליך להעלות את עצמך אל אלוהיך על-ידי עיצוב כל הוויתך האנושית על-פי רצונו.
לא כתפיסה האלילית שעל פיה מורידים את האלוהות כביכול לתמונה שיצרו בני אדם, כפי שהיה גם בחטא העגל; אלא ונהפוך הוא, האדם צריך להעלות את עצמו אל האלוקים. כיצד? על ידי עיצוב כל הוויתו האנושית על פי רצון ה'. כאמור, על ידי זה יתרומם כל הטבע עם האדם אל ה'.
נמצא, שהאדם אסור לו להיות תלוי בטבע כדי להגיע לקרבת ה', אלא אדרבה הטבע תלוי בו. כאשר האדם בכל הוויתו האנושית מתעלה לקירבת ה', ללא אמצעי מתווך, מתעלה איתו כל הטבע. ענין זה שנלמד מכלל לאו של "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ", מפורט גם באופן חיובי בפסוקים הבאים בענייני המועדות; כך מסכם הרש"ר הירש:
בשעה שימי האביב ממשמשים ובאים, בשעה שימי הקיץ מבשילים את הפרי, בשעה שימי הסתיו מביאים את היבול אל ביתך, – או אז לא תחוג את חג הטבע ומתנותיו, אלא תחוג באביב את האביב שלך, בקיץ – את בשילותך שלך, בסתיו – את גמר השתלמותך שלך. גילויי מחזור השנה שבחיי הטבע לא יקראו אליך לבוא בהיכלי הטבע, אלא עם כל תקופת שנה שבחיי הטבע תמהר אתה ותצא מחיק הטבע, ותעלה ותבוא בהיכל האל האחד והיחיד, שהוא אדון לטבע כשם שהוא אדון לך. הוא קרוב אליך – עוד יותר מאשר אל הטבע, שכן על ידי תורתו, שאל מקדשהּ הנך מזדרז ועולה, הרי הוא "ה' אלהי ישראל", והוא לא ציווה והעמיד אותך אחת ולתמיד, כשם שציווה והעמיד את הטבע, אלא הוא קרוב אליך בכל קורות חייך הבאים עליך – על-ידי הדרכתו והנהגתו, שמירתו, השגחתו וברכתו; והוא יגן עליך ועל ארצך מפני יד כל אויב – רק עקב כניעתך לפני תורתו במקדשו.
דווקא בעת "גילויי מחזור השנה שבחיי הטבע", בימי האביב, בקיץ ובסתיו, נקרא האדם שלא לחוג את חג הטבע אלא לעלות ולהיראות את פני האדון ה' אלוקי ישראל. בזה מביע האדם את כפיפותו לתורת ה' ולא לחיי הטבע.
מטרה זו של המצוות הנזכרות שנית לאחר חטא העגל מובעת גם בעזרת הבדלים מסוימים בין האופן שבו תוארו מצוות אלו לפני חטא העגל ובין האופן שבו הן מתוארות לאחריו. הרש"ר הירש בביאורו מעיר על כמה הבדלים, וביניהם הבדלים הנראים קלים, והוא מבאר הבדלים אלו על פי המטרה הנוכחית של התורה בעת הזאת. נתייחס להבדל אחד כזה.
בפרשת משפטים כתוב: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (כג, טז). לעומת זאת בפרשתנו נזכר חג זה בשם אחר: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". על ידי הבדל זה בשם החג מדגישה התורה בפרשתנו לא את ההיבט הטבעי של החג – חג הקציר – אלא את ספירת שבעה שבועות מחג החירות ועד מתן תורה. "בזה הבליט הכתוב את משמעותה של ספירת העומר בבהירות רבת חשיבות... העם המשוחרר ההולך לקראת עצמאותו הוכיח, כי עדיין הוא זקוק לטהרת שבעה כפול שבעה – כדי להתעלות לדרגה שבה יהיה ראוי לקבל ולשאת את תורת ה'".
נמצא שהאופן שבו תואר חג מתן תורה לאחר חטא העגל, כמו גם האופן שבו תוארו מצוות אחרות לאחר חטא זה, יש בו ממד של הדרכה ותיקון להתעלות של העם ולדבקותו באלוקיו.