פרשת כי תשא: כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ

מדוע לא קרן עור פניו של משה בעת ירידתו מהר סיני עם הלוחות הראשונים? רבי יוסף בכור שור מציע שתי תשובות.

(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: 
 (פרק לד)

הפסוקים המסיימים את פרשתנו עוסקים בתיאור המופלא של משה שעור פניו קָרַן, ובתוצאותיו של מצב זה. שאלה שמתעוררת למקרא פסוקים אלה היא: מדוע לא קרן עור פניו של משה בעת ירידתו מהר סיני עם הלוחות הראשונים?

רש"י לכאורה אינו מתייחס לשאלה זו אך ניתן להבין את דעתו בעניין. רש"י כתב: 
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד? רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג, כב) 'ושכותי כפי'.
  
כלומר, מדברי רש"י עולה שקרני ההוד של משה אינן קשורות ללוחות, אלא הוא זכה להן בעקבות האירוע במערה "שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו".
אכן רבי אליהו מזרחי, מפרשו הגדול של רש"י, הבין שזוהי כוונת השאלה: "ומהיכן זכה משה לקרני ההוד?".

כך כתב רבי אליהו מזרחי:
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד. עכשיו ברדתו מן ההר ביום הכפורים, מה שלא זכה בפעם הראשונה ברדתו מן ההר בשבעה עשר בתמוז, והלא כבר נהנה מזיו השכינה בארבעים יום הראשונים, כמו בארבעים יום השלשיים.

וכך הבין גם המהר"ל בגור אריה:
ומהיכן זכה. כלומר למה זכה בלוחות אחרונות לקרני ההוד, מה שלא זכה בראשונות. 

תשובתו של רש"י לשאלה זו היא, כאמור, שמקורן של קרני ההוד של משה אינו קשור כלל ללוחות השניים, אלא לאירוע שאירע קודם נתינתם.

רבי יוסף בכור שור (המאה הי"ב) הציע שתי תשובות אחרות לשאלה מדוע זכה משה לקרני ההוד רק בלוחות השניים. על פי התשובה הראשונה הדבר קשור להבדל אחֵר בין לוחות ראשונים ללוחות שניים;

כך כתב ר"י בכור שור:
ולכך אמר קרן – לפי שלוחות הראשונות ניתנו בקולי קולות ואֵילו בחשאי, הראה הקב"ה שגם אֵילו קדושות, מפיו ומידו, שהרי הבהיק זיו משה מזיו שכינה כשקיבלם.   

קדושתם של לוחות ראשונים לא הייתה מוטלת בספק, שהרי "ניתנו בקולי קולות", ועם ישראל כולו היה עֵד לנתינתם מפיו ומידו של הקב"ה. אולם לוחות שניים ניתנו "בחשאי" למשה לבדו, ולכן היה צורך להראות "שגם אֵילו קדושות, מפיו ומידו". העובדה שעור פניו של משה קרן ברדתו מן ההר הוכיחה לעם ישראל שגם הלוחות השניים קדושים, "שהרי הבהיק זיו משה מזיו שכינה כשקיבלם".

תשובתו השנייה של ר"י בכור שור תולה את היות קרני ההוד רק בלוחות שניים לאירוע שהיה בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים – חטא העגל. אך טרם נראה את תשובתו נציג את עמדתו של ר"י בכור שור בנוגע לכוונתם של ישראל בחטא העגל. 

בקשתם של ישראל מאהרון הייתה (לב, א): "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", וכתב ר"י בכור שור:

עשֵה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודַבָּר, כמו "נתתיך אלהים לפרעה" (שמות ז, א), וכמו "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שם כב, ח). וחס ושלום לא נתכוונו לעבודה זרה. ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי: "כי זה משה האיש", אלמא דבמקום משה רצו להעמידו.

כוונתם של ישראל לא הייתה למצוא תחליף לקב"ה אלא למצוא תחליף למשה. משמעותו של הכינוי "אלהים" בדבריהם לאהרון "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" היא: עֲשֵׂה לנו מנהיג, והכוונה במקומו של משה שנעלם. הוכחה לכך שזו הייתה כוונתם מוכיח ר"י בכור שור מהמשך דבריהם של ישראל הנותנים טעם לבקשתם: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" – כלומר, כוונתם היא למצוא ממלא מקום למשה.

ר"י בכור שור מסביר בהמשך דבריו שהחלופות האפשריות למנהיגותו של משה היו: כלב בן יפונה, נחשון בן עמינדב, "או אחד מן הגדולים". אך אהרון, ש"לשם שמים נתכוון", הבין שאם ימנה אחד מהם למנהיג אז "כשיבוא משה לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת". גם את עצמו לא רצה אהרון להציע כתחליף מכיוון שחשש שהדבר "יקשה בעיני משה". הפתרון של אהרון היה: "אעסיקם בדברים עד שיבוא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבוא משה יתבטל מאיליו". מינוי של אדם כמחליף למשה יגרור בעיות, אך מינוי של "דבר שאין בו ממשות" לא יהווה בעיה אלא "יתבטל מאיליו" כאשר ישוב משה – כך סבר אהרון.

כעת נשוב לתשובתו השנייה של ר"י בכור שור לשאלה: מדוע רק בלוחות שניים זכה משה לקרני ההוד? כך הוא כתב: וגם יש לומר: לפי שרצו להעמיד ראש אחֵר במקום משה, הראה להם הקב"ה שהוא מלא מזיו שכינה, ואין להעמיד אחֵר במקומו אלא על פי השכינה, שאין לו תמורה.          

דווקא לאחר חטא העגל, שנבע מרצון להחלפת המנהיגות של משה, זיכה הקב"ה את משה בקרני הוד כדי להראות "שהוא מלא מזיו שכינה". יש אמנם מנהיגים אחרים שיכולים לעמוד בראש – כלב בן יפונה, נחשון בן עמינדב, "או אחד מן הגדולים" – אך רק משה רבינו "מלא מזיו שכינה". קרני ההוד שזכה להן משה הוכיחו בעליל שלמשה רבינו אין תמורה.