"זכור לתמר, לדינה ולשרה" – מדרש חדש

מבוא

כשביקש הקב"ה לכלות את ישראל לאחר חטא העגל באומרו "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י. והשוו עם דברים ט, יד: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"), עמד משה רבינו וסנגר על העם בהעלותו את זכות שלושת האבות: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יג. והשוו עם דברים ט, כז: "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ"). בעקבות דבריו ניחם ה' על הרעה אשר חשב לעשות (שמות לב, יד).

במקור מדרשי המופיע בוואריאציות אחדות בספרות חז"ל (מדרש שיר השירים, מהדורת ורטהימר, ירושלים תשמ"א, א, יא, עמ' לח; תנחומא, כי תשא, כד; שמות רבה, וילנא תרל"ח, מד, ה, עג ע"ג), מיוחסת למשה רבינו הרחבת תוכן לימוד הזכות על האבות. לפי הנאמר במדרש שיר השירים משה העלה שלוש אפשרויות של עונש אשר ייתכן והקב"ה יבקש להשית על ישראל על מנת לכפר על עוונם; שריפה, הריגה וגלות. אם שריפה הם חייבים – הרי שיש להחשיב את השריפה שבה נשרף אברהם בכבשן האש באור כשדים; אם הריגה הם חייבים – משה מפלל שזכות עקידת יצחק תעמוד להם כחלופה; ואם גלות הם חייבים – וגלות מכפרת עוון, הרי שיעקב אבינו גלה. במקבילות בתנחומא ובשמות רבה אנו שומעים כי הכוונה למנוסתו של יעקב לחרן מציפורני עשו שביקש להורגו.

וזה נוסח המקור במדרש שיר השירים:

"באותה שעה בקש הקב"ה להחריב את העולם כלו,

באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבון כל העולמים,

אם שרפה הם חייבין, זכור להם ברית אברהם אשר הוצאתו 'מאור כשדים' (נחמיה ט, ז),

ואם הריגה הם חייבין, זכור להם עקדתו של יצחק,

ואם גלות הם חייבין, זכור להם גלותו של יעקב,

לכך נאמר 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' וגו'" (שמות לב, יג).

מדרש "זכור לתמר, לדינה ולשרה"

והנה, באתי לחבר נוסח מדרש מקביל המעלה את זכויותיהן של דמויות נשים אחדות אשר אף הן עברו או שהיו אמורות לעבור שריפה, הריגה וגלות. מדרש זה התפרסם בשנת תשע"ח (2018) בקובץ השני של "דרשוני" ("זכור לתמר, לבת יפתח ולשרה", דרשוני: מדרשי נשים, קובץ שני, בעריכת תמר ביאלה, תל אביב 2018, עמ' 70–71), ואילו עתה הוא רואה אור בנוסח מורחב יותר.

מוטיב ההריגה מתייחס במדרש החדש לדמותה של תמר כלת יהודה שהייתה אמורה להיות מוצאת לשריפה וברגע האחרון ניצלה. שהרי יהודה כששמע שזינתה הורה להוציאה להישרף, ואולם קודם לכן שלחה אליו את העירבון שהותיר אצלה: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה), וגזר הדין שריחף עליה בוטל. והנה, דרשה המובאת במדרש הגדול (בראשית, מהדורת מרגליות, לח, כה, עמ' תרנ) קושרת אף בין המילים "הִוא מוּצֵאת" (בראשית לח, כה) לבין פסק הדין של הוצאתה לשריפה.

המוטיב של ההריגה מודגם בדינה בת יעקב, תוך השוואת מעשה האונס לרצח, כפי שעולה מפרשת אונס אישה מאורשה (דברים כב, כו). יחידה זו חדשה היא לגרסה הנוכחית של המדרש החדש. בתור לישנא אחרינא מובא המקרה של עקידת בת יפתח, שנודעות לה אף הקבלות לעקידת יצחק. רעיון

הגלות מודגם בדמויותיהן של שרה שהוצרכה לגלות ולרדת מצרימה לארץ גושן, וכן לגלות העתידית של עם ישראל שישובו לארצם בזכותה של רחל אמינו.

נוסח מדרש "זכור לתמר, לדינה ולשרה". 

ויש אומרים: בשעה שעשו ישראל את העגל –

באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את העולם כולו,

באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון כל העולמים,

אם שרפה הם חייבין, זכור להם זכותה של תמר, שהוצת בה האש, כמו שנאמר: 'הִוא מוּצֵאת' (בראשית לח, כה). אל תקרי 'מוּצֵאת' אלא 'מוצַּת', לשון 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן' (איכה ד, יא). שבא גבריאל ולקח את העירבון ממנה. תלתה תמר עיניה למרום ואמרה לפניו: 'ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך כי לטובה נתכוונתי, להעמיד מלכים מיהודה. אם רצונך הצילני'. מיד רמז הקדוש ברוך הוא לגבריאל והשיב לה העירבון.

ואם הריגה הם חייבין, זכור להם זכותה של דינה בת יעקב שנאנסה, שאונס אשה הושווה לרצח והוא בגדר דיני נפשות, כמו שנאמר "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו).

דבר אחר: ואם הריגה הם חייבין, זכור להם עקידתה של בת יפתח לעתיד, שאביה ביקש לקיים את נדרו ולא שעה לתחנוני בתו למצוא פתח היתר לבטלו וכן הסנהדרין לא מצאה פתח להתיר את נדרו.

ואם גלות הם חייבין, זכור להם גלותה של שרה, שישבה בארץ גושן ובני ישראל אחריה ישבו בארץ גושן, בארץ שרה אמם.

דבר אחר: ואם גלות הם חייבין, זכור להם רחל אמינו, שבזכותה עתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר את ישראל למקומם.

וזהו שאמר הכתוב: 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ' וגו' (שמות לב, יג): 'לְאַבְרָהָם' לרבות תמר; 'לְיִצְחָק' לרבות דינה, ויש אומרים: 'לְיִצְחָק' לרבות בת יפתח; 'וּלְיִשְׂרָאֵל' לרבות שרה, ויש אומרים: 'וּלְיִשְׂרָאֵל', לרבות רחל.

מראי מקום למקורות המדרש:

שהוצת בה האש – מדרש הגדול, בראשית, מהדורת מרגליות, לח, כה, עמ' תרנ.

שבא גבריאל – תנחומא בובר, מבוא, עמ' 129, סימן יט (כתב יד ג). ועיינו עוד יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 164–166.

עקידתה של בת יפתח – תנחומא בובר, בחוקותי, ז, עמ' 112–114; תנחומא, בחוקותי, ה.

גלותה של שרה – "פרקי ר' אליעזר", מהדורת היגער, חורב י (תש"ח), פרק כו, עמ' 185–186.

זכור להם רחל אמינו – איכה רבה, וילנא תרל"ח, פתיחתא כד, ו, ע"ג-ז, ע"ג ומקבילות.