כך פותחת פרשתנו: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. רש"י מסביר: 'ולא יהיה בהם נגף' - שהמניין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד. רש"י מכוון למסופר בסוף ספר שמואל ב', המניין שמנה דוד את העם. יואב שר הצבא מנסה להניא אותו מהמעשה: 'וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ: 'וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה?!' המלך דוד התעקש, מנה, והעם נענש במגפת הדבר. מדברי יואב עולה, המניין מציב מספר סגור, וזה עומד בניגוד לברכה הדורשת חוסר גבולות וגדרות. אפשר לתרגם את העמדה הזאת לשפה עכשווית: אסור לספור אנשים. הספירה מחפצנת אותם, שוללת את היותם סובייקטים. נסיוננו ההיסטורי הראה לאן מגיע מספור של אנשים. אלא שכאן מתעוררת תמיהה: בכדי למנוע ספירה של אנשים, התורה דורשת שכל אחד יתן מחצית השקל. המטבע הוא 'כופר נפש', כלומר הוא מייצג את הנפש. עתה ייספרו המטבעות ולא האנשים. אלא שהדרך - לכאורה - כושלת באשר ניסתה להשיג. התורה לא רצתה לחפצן אנשים על ידי ספירתם, ובמקום זאת חפצנה אותם בכך שהאדם, נזר הבריאה, צלם אלוהים האין סופי, מיוצג על ידי מטבע של חצי שקל?! היש לך חפצון גדול מזה?!
בואו ונרפה לפי שעה מהשאלה הזאת, נפנה לעיין בתחום אחר. בהשראת הארכאולוגיה, חשף פרויד [1856-1939] את מבני הנפש העלומים. הוא תיאר את הנפש כמנגנון מדויק, הפועל ומפעיל כוחות ולחצים. הכוחות הללו חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, אך כולם מהווים מבנה מערכתי מאורגן. ממשיכי דרכו חלקו עליו בהבנת המבנה הנפשי, אם כי כולם שומרים על חיבורים וזיקות למשנתו. מלאני קליין [1882-1960] טענה, כי הנפש איננה מבנה ומנגנון, אלא מערכת אמורפית כאוטית רדופת אימה ופחד. האדם בהיותו בליל של כוחות עלומים לא מוגדרים, מפוחד ומבוהל מפני עצמו שאיננו מובן לו. אם ניקח כהנחת עבודה את התמונה שציירה מלאני קליין, היא תאיר באור מעניין את נתינת כופר הנפש. הכימות המחצין של הנפש למטבע, הופך את הכאוס לעצם מסוים בעל גבולות ומשקל. אל מול החרדה שההתבוננות העצמית משרה על האדם כשהוא 'רואה' במראה בליל חסר צורה וסדר, מציג הכימות מראה פשוט אותו אפשר לתפוס: זה זה. זהו חפצון ראוי, כיוון שהוא לא מוזיל את האדם, אלא גואל אותו ממחוזות חסרי צורה וסדר. לעומת זאת המנייה, הספירה ההופכת את היחיד לאיבר חסר ייחוד בקבוצה, זהו החפצון השלילי, הממעיט בייחוד ובהיותו של כל אדם עולם מלא - כלומר איננו ניתן למנייה.
אם נרצה אפשר לדרוש בדרך זו, את הוראת התורה לתת מחצית השקל ולא שקל שלם. תורת האדם של התורה באה לידי ביטוי בסדרה של שלושה משפטים:
א. לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
ב. אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
ג. וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. [בראשית ב']
המשפט הראשון חולק על מי שחושב שהאדם הוא יצור המספיק לעצמו, הבדידות יפה לו. המשפט השני מעמיד את המשלים של האדם כמי שהיא עזר וגם כנגדו, עמידה לעומתית ביקורתית. המשלימה את האדם היא האישה החולקת עליו ומאתגרת את תמונת עולמו, וכך הוא האיש ביחס לאישה. המשפט השלישי מורה כי כשהאדם איננו לבדו אלא חובר למי שהיא עזר כנגדו - אזי הוא והיא מהווים יחידה אחת שלימה. אין לך ביטוי טוב יותר לאחד ממרכיבי היחידה השלימה הזאת, כמחצית השקל שרק המחצית האחת משלימה אותה לשקל שלם.
על פי תורת הכימות הזאת, נוכל לדרוש עוד סוגיה שבהלכה. אני כותב 'לדרוש', מכיוון שאציג בפניכם דרך קריאה של מקורות שאיננה על פי פשוטו של המקור. אך הטענה העולה היא טענה חדה וצלולה, בדבר האופן שראוי לאדם לתפוס את עצמו ואת זולתו. המשנה במסכת גיטין מורה: 'אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם' [גיטין ד' ו']. על כך אומר התלמוד:
נשאלה להם שאלה: 'מפני תיקון העולם' - משום דוחק הציבור הוא, או אולי משום שלא יישבו עוד שבויים?
בוא ושמע, שלוי בר דרגא, פדה את בנותיו מהשבי בשלושה עשר אלפי דינרים [סכום שהוא יותר מכדי דמיהן].
אמר אביי: ומי יאמר לנו שברצון חכמים עשה? אולי שלא ברצון חכמים עשה? [גיטין מ"ה ע"א. מתורגם]
התלמוד מתלבט, האם האיסור במשנה לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם הוא מפאת דוחק הציבור, כלומר העול הכלכלי שיוטל עליהם אם יפדו שבויים בכל סכום שישיתו עליהם השובים. או שטעם האיסור הוא בכדי לא לעודד את השובים לשבות עוד מבני הקהילה. התלמוד מביא ראיה מלוי, איש פרטי שלא פגע בציבור מבחינה כלכלית כשפדה את בנותיו יותר מכדי דמיהן. אילו היה הטעם שלא לעודד את השבויים, הרי למרות שעשה זאת על חשבונו היה הדבר אסור. מכאן, שהטעם הוא דוחק הציבור. התלמוד דוחה את הראיה ואומר, ייתכן שכך עשה לוי, אך לא היה זה על פי רצון החכמים.
על פי דרכנו אפשר לדרוש את המשנה כך: לאדם יש ערך. אפשר וראוי לכמת את ערכו, בכדי לשקף את זהותו כזהות ברורה בעלת גבולות, ולא כישות חסרת גבולות וגדרות. אסור לפרוץ את הגבול הזה, אסור להעמיד את האדם 'יותר מכדי דמיו'. בכך שאנחנו מורים לאדם את הגבולות, אנחנו מתקנים את עולמו.
מעבר לשאלת הכימות, אני חושב שיש כאן קצה קרחון של בעיה מקיפה יותר. בעיה זו היא מנקודת מבטי אחת מבעיות הדור. בדורנו הפוסט מודרני, מתרחשת מלחמת חורמה כנגד שיטת ההגדרה. שיטת ההגדרה היא יצירה תרבותית, הבאה לידי ביטוי הן בשיטה הפילוסופית מאז יוון והן בשיטת החכמים בעולמנו היהודי. שיטה זו מורה כי ראוי לייצג את המציאות בעזרת מושגים מוגדרים. 'זה סוס, וזה חמור'. המתקפה על שיטת ההגדרה טוענת, ההגדרה מבנה את המציאות באופן מלאכותי. במציאות יש רצף חסר גדרות, הסוס והחמור עומדים זה לצד זה ואין גבול אמיתי בין זהויותיהם. אין במציאות 'גברים' ו'נשים', אין 'דתיים' ו'חילוניים', יש רצף כאוטי חסר גבולות. ההגדרה - כך נטען - יוצרת חלוקות מלאכותיות, היא מפרידה אנשים מזהויותיהם באופן אלים. לאחר שהפרדת בין 'גברים' ל'נשים', נתת ל'גברים' קטנים לשחק במכוניות ול'נשים' קטנות לשחק בבובות. הטבע הוא חסר גבולות, ומאפשר לאדם באשר הוא אדם, לשחק או במכוניות או בבובות או גם באלה וגם באלה. לעומת זאת, שיטת ההגדרה מגלמת את הטענה, כי שימת הגבולות הכרחית בכדי להבנות את הזהות. אותו ישות שבמציאות היא אכן חסרת גבולות ואמורפית, נבנית על ידי ההבניה ושימת הגדרות. צריך למצוא פתרון למי שנמצא בצד אחד של הגדר ומוצא את עצמו באזורי הביניים או מעבר להם, אך לא על חשבון הגדרות עצמן ההכרחיות להבנת האדם את עצמו.
אני חושב שהמתקפה על שיטת ההגדרה מובילה למחלת הדור, אנשים שזהותם נוזלית כאוטית ואמורפית, שאינם יכולים להחזיק ולנווט את ספינת חייהם. על כן נראה לי שכופר הנפש, מחצית השקל והאיסור לתת כופר נפש יותר מכדי הדמים של האדם, הם חלק מתיקון העולם והאדם.