כשהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו והציעו לרבי אליעזר בן עזריה (ברכות כז ב) לקבל את התפקיד, בקש להימלך באנשי ביתו, וכוונתו היתה לאשתו, ונשאלת השאלה: הרי רבי אליעזר היה באותה שעה רק בן שמונה עשרה שנה, סביר להניח שאשתו לכל היותר היתה בת גילו ואולי צעירה ממנו, ואם כך מה ראה רבי לאליעזר להעדיף את דעתה של אשתו הצעירה חסרת ההבנה והניסיון, על חוות דעתם של גדולי דורו ביניהם רבי יהושע ורבי עקיבא שהציעו לו להיות נשיא?
בספרו עין איה (שם) מסביר הראי"ה כי רבי אליעזר לא ביקש להימלך באשתו לגבי השאלה אם הוא מתאים להיות נשיא או לא - בעניין זה הוא סמך על חוות דעתם של גדולי ישראל, ואם כך למה ביקש להימלך באשתו? ומסביר הראי"ה כי רבי אליעזר בקש להימלך באשתו למטרה אחרת, כי אדם המבקש להנהיג את עם ישראל אינו יכול למלא כהלכה את תפקידו, אלא רק לאחר שיבטל לגמרי את חייו הפרטיים ויתמסר כל כולו לתפקיד, ובהתמסרות כזו האשה היא הראשונה שתהיה הסובלת מכך, ועל כן היה צריך קודם קבלת תפקיד הנשיאות לקבל את הסכמת האשה. ומסיים שם הראי"ה: אבל אותם מנהיגים שהעבודה הציבורית שלהם אינה פוגעת בחיים הפרטיים שלהם ואנשי ביתם אינם מקופחים בחיי המשפחה שלהם בגלל הנהגתם, מנהיגים כאלו אינם זקוקים להסכמת האשה, אבל הם גם אינם ראויים לתפקידם.
ההתמסרות הנדרשת מהמנהיג אינה רק בכמות הזמן שעליו להקדיש לציבור, לא פחות מכך הוא נבחן בהתייחסות שלו לציבור, האם הוא דורש את טובת הכלל והפרט, לעמוד תמיד לצדו של הציבור וללמד עליו סניגוריא, כמו שדרשו בתנחומא (שופטים ד): "'ושפטו את העם משפט צדק' - שיהיו מלמדים זכות על הדור". דוגמא להתנהגות זו מוצאים אנו אצל גדעון, כשמלאך ה' נגלה אל גדעון (שופטים פרק ו) ואמר לו: "ה' עמך גיבור החיל", מתריס כנגדו גדעון ואומר: "בי אדוני ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו . . . ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". ולא זו בלבד שאין הקב"ה כועס עליו על ההתרסה שלו אלא אדרבא הוא משבח אותו ואומר לו: "לך בכחך זה והושעת את ישראל". וביארו במדרש (תנחומא שם): "בכח זכות שלמדת על בני". ועל התנהגותו זו של גדעון כותב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (סוף פרק יט): "עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור... וגדעון נאמר לו 'לך בכחך זה' לפי שלמד סנגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שמגדיל אהבתו לישראל הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים".
בלימוד זכות על ישראל עלה משה רבנו על כל מנהיגי ישראל, אפילו על איש החסד אברהם אבינו, שאברהם לא בקש על דורו אלא רק אם ימצא בהם זכאים, כמו שהסבירו בזהר (בראשית דף קו א) שאברהם אבינו טען כלפי הקב"ה: 'האף תספה צדיק עם רשע' שלא ימות הזכאי עם החייב, וגם על זאת בקש רק מחמישים עד עשרה, ועל פחות לא בקש. ומי שנהג ביתר שלמות היה משה רבנו, כשאמר לו הקב"ה: 'סרו מהר מן הדרך', אף על פי שכולם חטאו, אמר משה לקב"ה: 'ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', ולא זז משם עד שהקב"ה אמר לו: 'סלחתי כדברך'.
על ההתנהגות הזו של משה היה מורי ורבי הרצי"ה קוק רגיל לציין מעלה נוספת של משה, שהרי מה שאנו קוראים "מסירות נפש" אינה באמת אלא מסירות הגוף, שאדם מוותר על חייו בעולם הזה, אבל בה בעת הוא מתעלה ומתקדש לחיי העולם הבא. ואילו משה רבנו בחטא העגל היה מוכן לוותר למען עם ישראל לא רק על כל הכבוד שהוענק לו בעולם הזה כמו שנאמר לו "ואעשך לגוי גדול", אלא באומרו "מחני נא מספרך" הוא מוותר גם על העולם הבא שזהו ספרו של הקב"ה. כמו שכתב החזקוני (שמות לב לב): "מאי 'מספרך'? מספר החיים שבני אדם נכתבים בו בראש השנה". וה"ספורנו" פירש: "שאם לא תרצה לשאת חטאתם, מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה".