חטא העגל הוא טרגדיה נוראה עד ש"תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל" (רש"י). אך לא הייתה זו הטרגדיה היחידה בפרשה. הטרגדיה הנוספת היא המעשה הנועז של משה המשבר את לוחות הברית במזיד, "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". לכאורה חטא בל יכופר, שהרי על הלוחות נאמר: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", ובכל זאת, מאשר הקב"ה את מעשהו של משה ומחזק את ידיו: "אשר שברת - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (בבא בתרא י"ד ע"ב).
מה בעצם אמר הקב"ה למשה? מהו המסר אותו שמעביר לנו הקב"ה? אלא שנראה לענ"ד לומר כי לפעמים צריך לשבור את הלוחות; לפעמים צריך לשבור את התורה. אכן דברים נועזים, אך כך היא המסקנה מנועזותו של משה, ואישור המעשה מהקב"ה בכבודו ובעצמו.
לא אחת לימדונו גדולי ישראל ומנהיגיו כי לפעמים, על מנת להציל את עם ישראל, יש צורך לשבור את התורה או אף לשנותה. דבר זה יכול להתרגש בשל מאורעות הזמן ותמורותיו או בשל חוסר התאמה בין ישראל לתורה, בדיוק כשם שעשה הלכה למעשה, משה רבנו עם לוחות הברית. את הכלל הזה הסמיכו על הפסוק בתהילים "עת לעשות לה' - הפרו תורתך". פעמים שבכדי לעשות לה' יש להפר את התורה (סוף מסכת ברכות). ואכן, כך נהג רבי יהודה הנשיא, עת הפר את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, כיוון שראה שאם נשמור את האיסור, לא תהיה תורה. על כן כתב וערך את המשנה ובזה, בהפרת התורה, הציל בעצם את התורה עצמה.
כעין זאת למדנו גם מאסתר המלכה. היא הולכת במסירות נפש עצומה לחדרו של המלך: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת". הפשט הוא שהמלך הוא אחשוורוש, אך הדרש הוא שהמלך הוא מלכו של עולם, כרוצה לומר: פעמים יש לבוא "אל המלך", אל הקב"ה - "אשר לא כדת", לא על פי ההלכה המקובלת.
מן הסתם, שניים אלה למדו את הכלל, לקחת אחריות בצורה כה נועזת, תוך סיכון עצמי רב, ממשה רבנו. לפעמים צריך לשבור אפילו את "מכתב האלוהים"!
כמובן, וזאת צריך להדגיש, אין זוהי החלטה של כל אחד או אחת, זוהי החלטה של גדולי ישראל ומנהיגיו, אשר החליטו לעשות כן מתוך אחריות עצומה, על מנת לעזור ולהציל את עם ישראל בגוף או ברוח, והיו מוכנים גם לשלם מחיר אישי כבד, באם החלטתם תתברר כשגויה: "וכאשר אבדתי אבדתי".
וכיצד קורים הדברים היום? על השאלה הזו ענה הרב קוק, ותשובתו נועזת מאוד. הוא כותב (ערפילי טוהר פיסקה ל'): "לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא העניין על ידי התפרצות... רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן עניין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצווה בגלוי, ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה". אכן, לפעמים, "יש צורך בהעברה על דברי תורה". בדורות בהם היה נביא, הוא היה אומר מה לעשות, אולם כאשר אין נביא, ואין את 'הגדול' האמיץ שיורה כן, הרי ש"בא העניין על ידי התפרצות", היינו על ידי שבירת הכלים, מעין שבירת הלוחות, על ידי אנשים מלמטה, אולי אפילו כאלה שאינם מאמינים בתורה. הרב קוק מתייחס בדבריו לחלוצים החילונים, אשר פעלו את מפעלם, לעלות לארץ ישראל ולכונן בית יהודי ומקלט מדיני, שלא על פי דרך התורה. אנשי התורה והרבנים אף התנגדו להם, אך בפועל עינינו הרואות, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו, הסכים להם. ממש כאילו אמר "אשר שברת - יישר כחך ששברת".
הרב קוק מסיים את הפסקה, בהתייחסותו לאותה התפרצות, במילים "שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה". כן, זה עצוב לראות לוחות שבורים, אך בלב פנימה, בהבנת התכלית הכללית, זה משמח.
האם נדע אנו מתי לשבור את הלוחות? האם נדע להיזהר, ולא לשבור חלילה גם את שברי הלוחות?
הכותב משמש כרב בית כנסת לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות