כי תשא: הפזיזות מן השטן

בפרשתנו אנו רואים שהפזיזות גרמה לחטא העגל, על מעלתה של הסבלנות

הרב אלדד יונה
טז באדר א'
,
21 בפברואר, 2019 14:25
הרב אלדד יונה

הרב אלדד יונהצילום: באדיבות המצולם

בפרשתנו אנו קוראים על חטא העגל ועל ההליך שעבר עם ישראל לתקן את הנזק שגרם. משה עולה להר סיני לאחר מתן תורה בכדי להביא לישראל את לוחות הברית. לפני עלייתו, הוא אומר לעם ישראל שלסוף 40 יום, בחצות היום, הוא יורד מההר. עם ישראל טועים בחשבון וחושבים שסופרים 40 יום כולל היום שמשה עלה להר, בעוד כוונת משה שיספרו החל מהלילה שאחריו, כלומר ימים שלמים (ע"פ רש"י שמות, ל"ב, א'). ביום ה39, שלפי חשבונם של ישראל הוא יום ה40, עם ישראל עושים את העגל. אהרן מנסה לעכב אותם ובונה מזבח ואומר שהחג יהיה למחרת מתוך תקווה שעד אז משה ירד. אולם העם משכים בבוקר יום הארבעים (פרק ל"ב פס' ו') ומעלים עולות לעגל, שעות ספורות בלבד לפני שמשה יורד מן ההר.

הפסוק (ל"ב, ו') מספר לנו כי
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". ואומר רש"י (שם): "השטן זרזם כדי שיחטאו". אנו רואים שכל חטא העגל הוא תוצאה של פזיזות יתר. העם רואה שמשה מתעכב (לשיטתם) ובמקום לחכות עוד יום בכדי לוודא, הם ממהרים לקבל החלטה לא דחופה שכנראה משה מת ויש לעשות עגל.

בהמשך אנו רואים שבעוד משה נמצא בהר סיני ה' אומר למשה שבכוונתו להשמיד את עם ישראל כולו ולעשות ממשה גוי גדול ומשה מתפלל על עם ישראל וה' מקבל תפילתו ולא משמיד את עם ישראל. לאחר מכן משה יורד מן ההר ורואה בעיניו מה ישראל עשו ושובר את הלוחות, שורף וטוחן את העגל ומצווה על בני לוי להרוג את מנהיגי עשיית העגל. בנוסף משה עולה שוב להר סיני ומתפלל לה' שיסלח על חטא העגל וה' נוגף חלק מהעם אבל לא משמיד את כל העם.

בתום התפילה בהר סיני (שאנו יודעים מפרשת "עקב" שגם היא ארכה ארבעים יום)  ה' אומר למשה שהוא לא יכלה את כל העם אלא (ל"ב, ל"ד) "
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם", ופירש רש"י "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל". בתחילה ה' תכנן להשמיד את כל עם ישראל, ובעקבות תפילת משה ה' ממתין ופורס את העונש בתשלומים. בכל צרה שנחתה על ישראל בעתיד יש קצת גם מפרעון חטא העגל. באופן הזה ה' לא ויתר על כלום מהעונש, אבל עם ישראל כעם לא הושמד. אם נשים לב יש כאן סוג של תשובה לפזיזות של עם ישראל שהובילה לחטא מלכתחילה. עם ישראל היה פזיז ולכן חטא, ואילו ה' ממתין ופורס את העונש בתשלומים, כדי למנוע היכחדות של עם ישראל.

בשלב הזה ה' אומר למשה שיאמר לעם ישראל שהוא יביאם אל הארץ ע"י מלאך ולא על ידי ה' ישירות, בכדי להקטין קטרוג עתידי עליהם אם יחטאו שוב כשה' בקירבם, ועם ישראל מתאבלים ומצטערים על זה וכן משה מתפלל שה' בעצמו ישוב ויוליך את עם ישראל. גם לתפילה זו ה' מתרצה ומבטיח למשה (ל"ג, י"ד)
"וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ", כלומר אני ה' אנחה אתכם בדרך לארץ. רק בשלב הזה ה' מצווה את משה להכין לוחות שניים ולעלות שוב להר סיני, וכשמשה עולה שנית להר סיני לקבל את התורה, ה' מודיע לו את י"ג מידות הרחמים. מששומע משה את מידות הרחמים הוא שב ומבקש שה' בעצמו יוליך את עם ישראל, ושאם חלילה יחטאו הרי ה' רחום וחנון ויסלח לחטאם ע"י תשובה.

אחת ממידות הרחמים היא שה' ארך אפיים (ל"ד, ו') ופירש רש"י "
מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה". ה' מחכה עם העונש ולא מעניש מיד, שמא האדם יחזור בתשובה לפני העונש ואז לא יהיה צורך בעונש. יחד עם זאת בהמשך (פס' י"ד) ה' אומר "כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵ-ל קַנָּא הוּא" ופירש רש"י "מקנא להפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז נצחונו ופורע מעוזביו", כלומר ה' לא מוותר על כלום מהעונש. האם אין סתירה בין הפסוקים? אין. אם האדם יבחר לעשות תשובה הרי שה' ינקה את עוונו, ואם האדם לא יעשה תשובה ה' יפרע ממנו על הכל בלי לוותר כלום.

רעיון דומה אנו רואים במידת הרחמים הי"ג (פס' ז') "ונקה לא ינקה".
האם ה' מנקה את העוון או לא מנקה? האין כאן סתירה בפסוק? כותב רש"י: "לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעטורבותינו דרשו: מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים". כלומר, ה' מעניש בלי לוותר על כלום, אבל פורס את העונש לתשלומין (כמו במקרה של העגל למנוע היכחדות גמורה של עם ישראל) וכן אם האדם בחר לעשות תשובה גמורה מנקה את העוון ע"י התשובה.

גם כאן אנו רואים את תשובת ה' לחטא העגל. אתם עם ישראל הייתם פזיזים ומיד עשיתם את העגל בלי להמתין, לעומתכם ה' אמנם פורע הכל, אבל ממתין ולא ממהר בפירעון, גם כדי לאפשר אופציה עדיפה על עונש שהיא התשובה, וגם כדי לחלק את העונש שלא יגרום נזק בלתי הפיך.

גם עם ישראל נאלצו לתקן את עניין הפזיזות שלהם כחלק מתשובתם. בהתחלה הכל בא להם מהר- גם יציאת מצרים והנחיה ישירה של ה' וקבלת התורה. בסבב השני הכל תוקן בהדרגה. קודם כל עונש מיידי לחלק מהעם, ותפילה ארוכה של משה שלא כולם יושמדו, ואז פריסת תשלומים של המשך העונש ו"בשורה" שה' כבר לא ילך בקירבם ושאינם זכאים יותר לקבלת התורה. לאחר מכן החזרת המעמד שה' הולך בקירבם, ורק בסוף עולה משה שוב לקבל מחדש את התורה. בעוד עם ישראל היו פזיזים וחטאו בגלל עיכוב (לשיטתם) של יום אחד, הרי שזכו לקבלת התורה מחדש רק לאחר שיעור זמן של 80 יום (40 יום תפילת משה שלא יושמד כל העם ועוד 40 יום ללוחות השניים), שיעור כפול מהזמן הראשון. וגם אחרי כל ההליך, עדיין נשאר לדורות חלק מעונש העגל, שנפרע בחלקו בכל צרה שקורית לעם ישראל.

גם בימנו בדרך כלל הפזיזות מזיקה. נכון שישנם פה ושם מצבים שחייבים לקבל החלטה מיידית ואסור להשתהות, אבל ברוב המצבים הפזיזות מזיקה. החל מאדם ששמע לשון הרע על מישהו ובלי לברר לעומק הולך להתווכח איתו ויכול להרוס יחסים טובים של שנים ברגע, וכלה, לא עלינו, בנהג שמיהר בכביש מידי (ה' ישמור) ויצר הרע גורם לו לחשוב שהוא חוסך 5 דקות...

אדם חכם אמר פעם, כשאתה כועס על מישהו (במקרה שאין צורך דחוף להגיב מיד כמובן) אל תבטא את זה מיד. תחכה קצת, תירגע, ואז תחשוב האם לכעוס עליו יקדם פיתרון של הבעייה או ירע את המצב. כשאדם בא לעשות עבירה, טוב יעשה אם יחשוב טוב טוב לפני. כשהוא יחכה ויבין בינתיים את ההשלכות, יש אפשרות שהחשק שלו לעשות את העבירה ירד.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הסדרה 'שמונים וארבע' צילום: כאן תאגיד השידור הישראלי

צפו: פרידה - הפרק הלפני האחרון של הסדרה שמונים וארבע

קרא עוד