(כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: (כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: (ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: (פרקים כא-כב)
בפרשתנו אוסף גדול מאד של מצוות. סדר המצוות וסמיכותן זו לזו העסיק את חז"ל והמפרשים. נתייחס בעיקר לסמיכות שבין "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" ובין מצוות השבת אבדה (פסוקים א-ג) ומצוות טעינה (פסוק ד).
ראשית, נתייחס לפרשיה שלפני "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" – פרשיית בן סורר ומורה. אמרו חכמים (משנה סנהדרין ח, ה): "בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב". ובברייתא בגמרא (סנהדרין דף עב ע"א): "תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב". התנהגותו של בן סורר ומורה תדרדר אותו לגניבה ולכן הוא נידון בקטנותו.
עוד אמרו חכמים שנסמכה פרשיית "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ..." לפרשיית בן סורר ומורה ללמד ש"אם ניצל מזו לא ניצל מזו", ובלשונו של ר"י אברבנאל: "אם לא יומת בקטנותו סופו למות על העץ בגדלותו". פרשיית "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ..." עוסקת במגדף את ה' או בעובד עבודה זרה שהם החוטאים שנתלים לדעת חכמים (ראו סנהדרין מה ע"ב). לפי זה, "יהיה טעם הסמיכות, לפי שהבן סורר ומורה סופו לגדף ה' יתעלה, בענין שיהיה נתלה" (לשון ר"י אברבנאל).
ובכן, פרשיות אלו עוסקות בהדרדרות של האדם שזולל וסובא ובסוף גונב ואף מגדף את ה'. נשוב ונשאל: מה הקשר בין פרשיות אלו ובין מצוות השבת אבדה ומצוות טעינה?
כותב ר"י אברבנאל: "לפי שהיה ענין בן סורר ומורה, סופו לגנוב ולהיות מגדף את ה' יתעלה ותלוי כמו שנזכר, לכן ציוה כאן: "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", שהזהיר את האדם שלא יהיה כגנב להיותו זולל וסובא, אבל יהיה לאחיו נאמן רוח עוזר ומושיע בהיפך הסורר והמורה. ולכן הובאו הנה המצוות האלה".
לאחר שהזהירה התורה את האדם מן המעשים השליליים שמדרדרים אותו: זלילה וסביאה מביאה לגנבת הבריות, לגדף את ה' ולהיענש בתלייה – ציוותה התורה על היחס הנאות בין אדם לחברו. אדם צריך להיות לאחיו "נאמן רוח עוזר ומושיע". זהו היפוך של בן סורר ומורה שמלסטם את הבריות. היחס הנאות בין אדם לחברו בא לידי ביטוי בהשבת האבדה ובטעינת המשא עמו, וכלשונו של ר"י אברבנאל בהמשך: "והכוונה באלו המצוות: לעורר הרחמים והחמלה לאחים, והעזרה".