(נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ: (פרק כח)
התוכחה שבפרשתנו פרשת כי תבוא כוללת רשימה של עונשים שיבואו בעקבות אי-השמיעה בקול ה'. אמנם, מכלל לאו אתה שומע הן; מכמה עניינים במהלך התוכחה ניתן ללמוד כיצד היא הדרך הראויה והנכונה לעבוד את ה'.
מפסוק נח, למשל, שבו כתוב התנאי להגעת העונשים ("אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ") ניתן ללמוד שהדרך הראויה היא דרך של יראת ה'. אך לא זו בלבד שדרך היראה היא הדרך הראויה אלא שמן הפסוק עולה שיראת ה' היא מטרת כל התורה כולה; כך כותב רבינו בחיי:
"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה. באר בכתוב הזה כי הכוונה בכל המצות שבתורה תכלית אחת, והיא היראה, וכן באר משה במעמד הקדוש כי אין תכלית הכוונה בנתינת התורה אלא היראה, הוא שאמר: (שמות כ, כ) "לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם"".
רבינו בחיי לומד אפוא ששמירת דברי התורה היא לשם יראת השם הנכבד והנורא. עוד הוא מציין שהדברים מפורשים גם בדברי משה לישראל לאחר מעמד הר סיני, שהמטרה היא "בעבור תהיה יראתו על פניכם". היראה היא אפוא מטרתה של כל התורה כולה.
דרך ראויה נוספת שבה יש לעבוד את ה', ואף אותה ניתן ללמוד מן התוכחה, היא דרך השמחה. נאמר בתוכחה על דרך מדה כנגד מדה (כח, מז-מח): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל... ".
רבינו בחיי רואה בדברים אלו עונש כך שעבודת ה' לא נעשית בשמחה, ומכלל הדברים ניתן שעבודה בשמחה היא הדרך הראויה. [הבנה כזו של הדברים עולה גם מדברי הרמב"ם בסוף הלכות שופר וסוכה ולולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'"].
כך כותב רבינו בחיי בפרשתנו:
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השם יתעלה ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה".
אדם צריך לקיים מצוות מתוך שמחה, ושמחה זו היא אינה רק חלק מן המצווה שהוא מקיים אלא השמחה היא מצווה בפני עצמה. אדם המקיים מצווה בשמחה קיים למעשה שתי מצוות.
דברים דומים כתב רבינו בחיי בפתיחת ביאורו לפרשת במדבר:
"וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה להשם יתעלה כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב: (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", והוא שכתוב: (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", באר כי השמחה שלמות העבודה".
ובספרו "כד הקמח" החשיב רבינו בחיי את השמחה אפילו יותר מן המצווה; כך כתב (עמ' רעא):
"השמחה הזאת היא מצוה מן התורה נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה להשם יתעלה חשובה יותר מן המצוה".
ראינו אפוא שני מקרים שבהם ניתן ללמוד מתוך דברי התוכחה על דרכים ראויות בעבודת ה'.