פרשת כי תבוא: באר היטב- מה צריך להסביר?

בפרשת כי תבוא מצטווים בני ישראל על הקמת מזבח אבנים בעוברם את הירדן. יש כמה הוראות בקשר למזבח, הן לגבי מיקומו (בהר עיבל) הן לגבי סוג האבנים ודרך ההקמה של המזבח (אבנים שלמות, ושדת אותם בשיד) ובנוסף הוראה לכתוב על האבנים את כל דברי התורה הזאת "באר היטב".

תוספת המילים "באר היטב" אומרת דרשני.

הרלב"ג לומד מכאן שדברי התורה עצמם מבוארים היטב: "וזה מורה שמה שנכתב בתורה היה מבואר באופן שלם" (רלב"ג יהושע, ח, לא). המילים "באר היטב" הם תיאור של דברי התורה עצמם. אולם בניגוד לפירושו דווקא נראה שהכוונה היא שאין להסתפק בכתיבת דברי התורה כהווייתם וכפי שניתנו מסיני, ונדרש להוסיף להם פירוש שגם אותו יש לכתוב על האבנים.

הרמב"ן מביא מפרשנות הגאונים שתוספת זו של "ביאור" הייתה רשימה ובה מניין המצוות. הרמב"ן מביא גם אפשרות פרשנית נוספת, שלפיה על פי דרישת ה'באר היטב' נכתבו האותיות עם תגיהן ומשם העתיקו את התגים לכל התורה (רמב"ן דברים כז, ג). גם ר' יוסף בכור שור סבור שבזה העניין "שיהו האותיות נראות ונקראות היטב".

ואילו במשנה התפרש שהביאור היה למעשה תרגום לשבעים לשון (משנה סוטה, פ"ז).

לפנינו אם כן שלושה פירושים: דיוק וסלסול בכתיבה הגרפית של האותיות, מפתח לתורה בדרך של מניין מצוות, או תרגום התורה לשבעים לשון.

ההבדל בין שלושת הפירושים הללו מלמד על הבדלי השקפות באשר לחסך שיש בדברי התורה עצמם, כפי שהם. מה חסר בהם?

לפי הדעה שמדובר בתגים וקישוטי אותיות הכוונה שחסרה אפשרות לקריאה בהירה וברורה שלהם, גם ללא פירוש. מטרת הכתיבה על האבנים לפי זה היא רק הגשת הידוע בצורה נוחה לכל.

 לפי דברי הגאונים – בתיווכו של הרמב"ן –  שהביאור היה של מניין המצוות- התורה היא סבך של רעיונות, השקפות, סיפורים ואגדות וגם מצוות והלכות. ללא הבהרה מדויקת מה מכל התורה הוא הוראה מעשית לדורות, קשה יהיה לעם ישראל לעשות את מלאכת הסיווג והמיון הזו. יש חשיבות להדגשת היחסים הפנימיים בין הדברים, או להניח עקרונות כלליים לקריאתם, דברים שלא נמצאים בתוך התורה עצמה. מטרת הכתיבה על האבנים, אם כן, היא כריתת ברית על חוקים ברורים ומדויקים בין עם ישראל והקב"ה. תהליך בירור של "דרכנו לאן".

בניגוד לשתי האפשרויות הפרשניות הקודמות, מלאכת התרגום אינה מתמקדת לא במילים, לא בגרפיקה, ואף לא בהוספת תוכן ומבוא או בהבלטת השונות והייחוד בין החלקים השונים. תרגום מטבעו מכוונן לרמת המכלול, התרגום חייב להתעלם מהפרטים ומרובד המילים ולהתייחס למסמך בכללותו והוא גם מתיימר לשמר את האווירה שקיימת במסמך המקורי. המיקוד העיקרי אינו בחיתוך הדיבור או בהיבטים תחביריים. התרגום ממוקד ברובד התרבותי ובמסרים וההשקפות המצויות בו.

פול ריקר ניסח זאת כך: "משימת המתרגם אינה נעה מהמילה למשפט, לטקסט, למכלול התרבותי, אלא להיפך: בעוד הוא סופג לתוכו את רוח התרבות בקריאות רחבות ומקיפות, המתרגם צולל מרמת הטקסט למשפט ולמילה" (על התרגום, עמ' 63-64). המתרגם חייב 'לבגוד' בפרטים כדי להגיע למכנה המשותף הרחב יותר. זה העובר בכל שפה ודרך כל מסך תרבותי. כמובן שתרגום טוב שואף לשמור גם על הרבדים השונים בטקסט המקורי.

אולי בשל חריגותו של פירוש זה, נחלקו התנאים במטרתו של התרגום לשבעים לשון. לפי דעה אחת הוא מכוון פנימה לעם ישראל (דעה תמוהה מעט. למה שיזקקו בני ישראל שיצאו ממצרים לתרגום לשבעים לשון?) אך לפי דעה אחרת כוונת התרגום היא להפוך את התורה לקריאה גם עבור עמים שונים, לתושבי הארץ הנקראים להכריע אם פניהם למלחמה, ולמתגיירים עתידיים. וכך כותב הרש"ר הירש, בעודו מרחיב את העמדה הזו ברוח תקופתו:

באר היטב...ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם,
שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים,
אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות
ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים.

כל שלושת הפירושים מתעסקים עם בעיית ההבנה של התורה. מהרמה הפונטית לרמה התחבירית ועד לרמה התרבותית רעיונית והדתית. אך כולם עוסקים בעניין אחד. כולם מבטאים את חשיבותה של נגישות התורה לכל יהודי או אפילו לכל אדם. התורה אינה משתמרת בחדרים אפלים ותחובים, בספריות עתיקות נעולות. היא גלויה לעין השמש, כתובה בשפה בהירה וברורה, עם מבוא מסודר, ובכל לשון. התורה מתייחסת אל כל אדם באופן אישי. הנחת היסוד היא שהתורה צריכה לדבר אל כל אחד ואחד על אף השונות בין אדם לאדם ועל אף הזרות שמתקיימת בין אנשים שונים . בזה, הפכה התורה גם לגשר בין בני אדם, בין דוברי שפות שונות, ובין יהודים שבאים מרקע שונה מעדות שונות  מקהילות שונות. אם הפירוש והתרגום אפשריים משמע שגם ההבנה בין בני האדם אפשרית. משמע יש דרך למצוא מסילה מחברת בין כלל ישראל בפרט ועם העולם בכלל.