ולא נתן ה' לכם לב לדעת 

מה בדיוק הטענה כלפי ישראל הרי ה' הוא שלא נתן להם לב לדעת? השם משמואל משיב על שאלה זו וקושר את הדברים לשבת ולמנהג להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת זו.

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 29/08/18 15:17 יח באלול התשעח

ולא נתן ה' לכם לב לדעת 
שבת, צילום: shutterstock

(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (פרק כט)

הפסוקים המסיימים את פרשתנו נאמרו לישראל כתוכחה על כפיות הטובה שלהם כלפי הקב"ה למרות חסדיו הגדולים (ראו עבודה זרה ה, ב). אולם לא ברור מה בדיוק הטענה כלפי ישראל הרי ה' הוא שלא נתן להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, ומה הם אשמים?

כותב השם משמואל (שנת תר"ע):
"אך האמת שבשמים אין מקמצים כלל וברצונו יתברך שמו להשפיע כל טוב, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם ראויים לקבל ועומדים מרחוק. אך באם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב לה' יתברך, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו. וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה בדברי המשנה עירובין (מ"ט ב) היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, ואמר הטעם כי במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא. ועל כן אם יש לו תשוקה לה' יתברך באמת, יכול להשיג אף דברים שגבוהים ממנו וממדרגתו". 

הקב"ה חפץ להשפיע לעולם כל טוב בכל עת – "בשמים אין מקמצים כלל" – הבעיה בבני האדם שהם עומדים מרחוק ואינם ראויים לקבל את השפע האלוקי. וכיצד זוכים להיות ראויים לשפע זה? כיצד זוכים להתקרב ולא להשאר רחוקים? על ידי רצון ותשוקה לקירבת ה'; "אם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב לה' יתברך, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו". יכול האדם להיות בדרגה נמוכה, אבל אם הוא משתוקק לקרבת ה' הוא "יכול להשיג אף דברים שגבוהים ממנו וממדרגתו". לא המקום שבו האדם נמצא הוא הקובע אלא המקום שאליו הוא משתוקק. "כי במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא". האדם נמצא היכן שהוא משתוקק להיות. אם הוא חפץ את קרבת ה' הוא כבר אינו רחוק, הוא קרוב לה'.

רמז לרעיון זה מביא השם משמואל בשם אביו (כאן ובמקומות נוספים) מהמשנה בעירובין הקובעת שהאדם יכול לקבוע את שביתתו לעניין תחום שבת במקום רחוק ממנו ונחשב כאילו הוא נמצא שם בפועל ותחום שבת נמדד לו מאותו מקום. נמצא שבעניין הלכתי "במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא", ומכאן ניתן ללמוד אותו רעיון למעמדו של האדם כלפי הקב"ה.    

על פי הדברים האלו חוזר השם משמואל לשאלה שפתחנו בה: מה הטענה כלפי ישראל?   
"וזהו שאמר "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", שאם היו להם רצון ותשוקה היו נותנין להם מן השמים, אם כן היה החסרון מצדם". 

הקב"ה אמנם לא נתן לישראל לב לדעת אבל הסיבה לכך היא כיון שלא היו להם רצון ותשוקה לכך, "שאם היו להם רצון ותשוקה היו נותנין להם מן השמים".

וכדרכו במקומות רבים מאד קושר השם משמואל את הדברים לשבת: 
"וזהו הענין שבשבת בנקל לשוב בתשובה כמו שאמרו שבת בו תשוב. דהנה באמת האדם שחטא ונעקר מכלל ישראל איך יכול לבוא לתשובה, כי הוא רחוק מאד. אך מחמת הרצון והחשק של האדם לשוב לשרשו כמקדם, על ידי זה הוא יכול לבוא לתשובה כנ"ל. אך לזה הרצון גם כן קשה מאד לבוא, מאחר שעדיין עומד מבחוץ מאין יבוא לו הרצון? אך בשבת שהיא עת רצון, ובפרט במנחה שהיא רעוא דרעוין ונפתח הרצון העליון למעלה וכמים פנים אל פנים, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשוקה לבוראו, על כן שבת היא זמן תשובה". 

ראינו שמעמדו של האדם מול הקב"ה נקבע על ידי רצונו ותשוקתו, אך כיצד עושים זאת? כיצד מעוררים את הרצון להתקרב לקב"ה? השם משמואל מודע לקושי שבדבר – "לזה הרצון גם כן קשה מאד לבוא, מאחר שעדיין עומד מבחוץ מאין יבוא לו הרצון?".

אכן קשה מאד לעורר רצון לקרבת ה' ולכן מציע השם משמואל להתחיל בשבת "שהיא עת רצון", ובמיוחד בעת המנחה של שבת – "שהיא רעוא דרעוין", רצון הרצונות – שאז "נפתח הרצון העליון למעלה וכמים פנים אל פנים, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשוקה לבוראו". נראה שכוונתו של השם משמואל היא שעֵת זו של רעוא דרעוין היא זמן שמסוגל לרצון, והאדם צריך לנצל זמן-מסוגל זה ולעורר את רצונו שלו ואז הוא זוכה לסיוע אלוקי "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט).

היות השבת עת רצון היא הסיבה לכך "שבשבת בנקל לשוב בתשובה כמו שאמרו שבת בו תשוב".
דברים אלו של השם משמואל אמורים ביחס לכל שבתות השנה, אך כיון שנאמרו בשנת תר"ע, שבה התחילו לומר סליחות במוצאי שבת פרשת כי תבוא (כמו השנה), הוא קושר את הדברים גם לאמירת הסליחות במוצאי שבת.      
"ובזה יובן מנהג החסידים שמקדימין הסליחות במוצאי שבת קודש תיכף אחר חצות לילה, כי כל מה שיכולין לקרב לשבת טוב יותר, מחמת שאז היא עת רחמים ורצון ושעת תשובה וכנ"ל. והבן כל זה".  

בכל הימים אומרים סליחות בבוקר, ואם כן מדוע בפעם הראשונה אומרים בלילה, במוצאי שבת?
לאור הקשר של השבת לתשובה וכפי שהתבאר לעיל הדברים מובנים, "כי כל מה שיכולין לקרב לשבת טוב יותר, מחמת שאז היא עת רחמים ורצון ושעת תשובה". והזמן הקרוב ביותר לשבת שאפשר לומר בו סליחות הוא מיד לאחר חצות הלילה במוצאי שבת, לכן מתחילים לומר בזמן זה סליחות.
 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן