כבר בספרות התנאית, ב"מכילתא דרבי ישמעאל", נזכר כי הַפְּנִייה לקבלת התורה הייתה אל הנשים תחילה, קודם לגברים: "'כה תאמר לבית יעקב' (שמות יט, ג), אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; 'ותגד לבני ישראל' (שם, שם), ותדקדק עמהם ואמור להם" (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ב, עמ' 207). במקורות מדרשיים אחדים באים הסברים נוספים, ואחת ההנמקות הנזכרות במדרש שמות רבה היא כלקמן: "א"ר [=אמר רבי] תחליפא דקיסרין אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה" (שמות רבה, ווילנא תרל"ח, כח, ב, נ ע"א).
בדברי האמורא הארצישראלי רבי תחליפא דקיסרין מובעת התפישה כי ניסיון העבר הורה ולימד כי רק בשעה שהדיבור הא-להי יהיה במועד בו-זמני ובאורח ישיר אל הנשים כאל הגברים, קיים יהיה סיכוי שקיומה המעשי של התורה יהיה בה-במידה בעל תוקף מחייב, לכל הפחות מנקודת ראותם של מקבלי הצו ונמעניו. בהקשר לדברינו ראוי להפנות לפירוש מתנות כהונה (ד"ה וקלקלה) שכתב לגבי חוה: "שהורע בעיניה שלא צוה אותה תחלה".
קבלת התורה אינה בהתאם לגישה המוזכרת ב"שמות רבה" מעמד המנותק כליל מן העבר והמחוסר זיקה אליו, אלא היא יונקת מן ההוויה והחוויה הבראשיתיות. מגמת הפנייה אל הנשים בראשונה והקדמתן לגברים היו בעלות תכלית חיובית מובהקת; מצוי היה ניסיון להפיק לקחים ולתקן מעוות קדמון, והמוות שגרמה חוה לעולם – נמצא לו תיקון כלשהו וכן פיצוי-מה בקבלתן של הנשים תורת חיים תחילה.
בהקשר לרעיון שחוה לא נצטוותה באורח ישיר, כי אם לאחר אדם, אפשר לאזכר את הנאמר במדרש "ילמדנו" כי פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך ונתלוו לו גויים. "אמרו לו כתי' בתורה 'ויצו ה' [א-להים] על האדם' (בראשית ב, טז) אדם נצטוה, חוה לא נצטוותה שלא תחטא. א"ל [=אמר להם] מה כת' 'על האדם לאמר' (שם, שם). מהו 'לאמר', לאמר לאיבריו, ומאין נבראת, מצלעותיו" (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז מז, מהדורת הימן-שילוני עמ' 166–167. ועיינו אף תוספות השלם: אוצר פירושי בעלי התוספות, א, בראשית ב, טז, מהדורת הרב גליס אות ג, עמ' קה. וראו באורח דומה שם, בראשית ג, יד, אות ב, עמ' קלב). בביאורים אחדים מבית מדרשם של בעלי התוספות נזכר כי צו זה ניתן למעשה קודם בריאתה של חוה; אדם נצטווה למסור לה את הצו, ועשה כן לאחר היווצרותה (ראו שם, בראשית ב, טז, אות ג, עמ' קה; שם, שם, אות ז, עמ' קה).
שלא כמו הנזכר במדרש שמות רבה שלפיו חוה נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת במועד המאוחר מאדם הראשון, הרי שבעד הנוסח ב"מדרש הגדול" לרבי דוד העדני, מגדולי חכמי תימן במאות השלוש עשרה–ארבע עשרה, נאמר כי חוה לא נצטוותה כלל, דבר שגרם לה להטעות את אדם, אשר בעקבות זאת בא לעבור על הציווי: "ולמה הקדים צויית נשים לצויית אנשים אלא אמר הקב"ה כשבראתי עולמי צויתי את האדם הראשון ולא צויתי את חוה אשתו ובאת והטעתו ועבר על צוויי כדאי הוא שיקדמו הנשים בצוייה..." (מדרש הגדול, שמות, יט, ג, מהדורת מרגליות עמ' שעז). מוטיב רעיוני דומה שלפיו חוה לא נצטוותה על עץ הדעת מופיע גם בפירושו של רבי יעקב בן הרא"ש (שמות יט, ג, וראו דיון במקור זה בהמשך).
יש להעיר כי אף בקטע אחר המופיע ב"מדרש הגדול" לבראשית נזכר באורח דומה שחוה לא נצטוותה, ומושמעת ביקורת כלפי אדם שלא עלה בידו להישמר מלחטוֹא: "'ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו' (בראשית ג, יז). לך צויתי לה לא צויתי היה לך לשמור מצותי" (מדרש הגדול, בראשית, ג, יז, מהדורת מרגליות עמ' קו). מקורו של קטע זה אינו ידוע (ראו שם, הע' 2).
רש"י בביאורו לכתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" מביא את התפישה הרעיונית ב"מכילתא דרבי ישמעאל". בפירושו לביאור רש"י מתייחס רבי נתן שפירא (נפטר בשנת של"ז; 1577) בין היתר לדעתו של רבי תחליפא דקיסרין ב"שמות רבה". הוא מציין כי לו היה הקב"ה מצווה את הגברים תחילה, היה לנשים פתחון פה לטעון בהמשך הזמן שלא קיבלו את התורה מרצונן החופשי, כי אם על מנת לעשות נחת רוח לבעליהן, שלא לעורר תרעומת מצדם. הוא מוסיף וכותב כי כבר "אירע[!] תקלה על דבר זה שצוה לאדם על עץ הדעת ולא לחוה והסיתה לאדם שעבר על צוה[!] של מקום לכך צוה הקב"ה שיאמר תחילה לנשים ולא לאנשים" (ר' נתן מק"ק הראדנה, ביאורים על האשל הגדול רש"י ז"ל, ויניציאה [שנ"ג], בשלח, עז ע"א-ע"ב).
רבי יעקב בן הרא"ש (כ"ט לערך-ק"ג לערך; 1269 לערך–1343 לערך) מפרש בביאורו לתורה את הכתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" כלהלן: "והקדים נשים לאנשים לפי שחוה על שלא צוה לה הקב"ה על אכילת עץ הדעת אכלתו והאכילתו לבעלה ולכן הקדים במתן תורה להזהיר הנשים תחלה ובשביל שחלק כבוד זה לנשים להקדימן תחלה לא רצו לפרוק נזמיהן בעשיית העגל" (רבינו יעקב בן הרא"ש, פירוש על התורה, זאלקווי תקס"ו, שמות יט, ג, נג ע"ב-ע"ג). בחלק האחרון של דבריו מעלה רבי יעקב בן הרא"ש קישור בין שני מאורעות סמוכים בזמן. הקריאה לנשים לקבל את התורה תחילה נטעה בקרבן את הכוח ואת הרצון שלא לחטוא בחטא העגל, וסייעה בידיהן להימנע מליטול בו חלק.
מן הראוי להזכיר עוד שרבי יעקב בן הרא"ש כותב בטור אורח חיים (ארבעה טורים השלם, טור אורח חיים ד, שמה – תצד, ירושלים תשנ"ג, סימן תיז, עמ' רסד-רסה), בהמשך למובא ב"פרקי רבי אליעזר" [מהדורת היגער, חורב י (תש"ח), פרק ארבעה וארבעים, עמ' 230–231] כי מכיוון שהנשים לא רצו להעניק את נזמיהן לבעליהן במעשה העגל, על כן נתן להן הקב"ה שכרן שיהיו משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. הוא מוסיף ומציין משמו של אחיו רבי יהודה (ל-ק"ט; 1270–1349), שכיהן כראש הישיבה לאחר פטירת הרא"ש, טעם לדבר, לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבות, וי"ב ראשי חודשי השנה כנגד י"ב השבטים, אולם משחטאו בעגל ניטלו ראשי החודשים מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו החטא [וראו עוד בית יוסף, ארבעה טורים השלם, (ראו לעיל), ד"ה ושמעתי מאחי].
דברי רבי יעקב בן הרא"ש בביאורו לספר שמות כי מכיוון שהפנייה הייתה אל הנשים תחילה הן לא חטאו בחטא העגל, בוחנים עוון זה מנקודת מבטן של הנשים, ונותנים טעם לחוסר הימנותן על הקלקלה. ואולם מכל מקום אין פירוש זה נדרש לשאלה מחמת מה לא נקף זמן רב והגברים דווקא הם שבאו לידי חטא. נראה כי אפשר להציע, כהרחבה של התפישה הרעיונית המובעת ב"שמות רבה" באשר לטעם הקדמת הפנייה אל הנשים, את ההסבר הבא: מעמד הר סיני היה בעל אפליה מתקנת עבור ציבור הנשים. ואולם חוויה אחרת הייתה מזומנת לגברים; מכיוון שהם קיבלו את הצו שְׁנִיים, לאחר הנשים, לא עמד כוחם בם, ולא חלף אלא זמן מועט ממתן תורה והם כשלו ומעדו.