(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (פרק יט)
פסוקים א-ב כוללים אריכות מיותרת לכאורה, שהרי מזכיר הכתוב ביאתם למדבר סיני, ואחר כך שב ומזכיר את נקודת המוצא שממנה באו למדבר סיני, והיה יכול הכתוב לקצר בדברים; כך שואל ה"שם משמואל" (שנת תרע"ב):
"ויש להבין, שהזכיר מעיקרא ביאתם למדבר סיני ואח"כ חזר להזכיר הנסיעה מרפידים והביאה למדבר סיני, והיה צריך לומר: ביום הזה נסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ולא היה צריך לכל האריכות".
באריכות זו שהאריך הכתוב רואה ה"שם משמואל" רמז לאדם:
"ונראה שכאן רמז עצה לאדם, כמו שישראל ברפידים רפו ידיהם מן התורה והיתה חסרה להם התחזקות ולא היה אפשר להם להחזיק עצמם אלא במה שציירו בעצמם
שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועל ידי זה באמת נעשו כאילו עומדים לפני הר סיני, כי במקום שדעתו של אדם שם הרי הוא כאילו היה שם בפועל... וענין זה החזיק בידם להחליף כח וליסע מרפיון הידים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על מאמר העולם בלשון אשכנז "אז מען קען נישט אריבער מוז מען ארונטער [=אם אינך יכול לעבור מלמעלה, עבור מלמטה], ואני אומר להיפוך: אז מען קען נישט ארונטער מוז מען אריבער [=אם אינך יכול לעבור מלמטה, עבור מלמעלה]", והיינו כנזכר לעיל שיצייר בנפשו מעלות גבוהות בזה יחליף כח כנזכר לעיל".
מובא בגמרא (סנהדרין קו ע"א): "מאי לשון רפידים?... רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר (ירמיהו מז, ג) 'לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם'". השם רפידים נדרש מלשון רפיון ידיים מן התורה, מקום של חולשה. וכיצד התחזקו ישראל? "במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה". בני ישראל אמנם היו במצב של רפיון וחולשה אך כדי להתחזק הם דמיינו את עצמם במצב אחר, במצב של חוזק ועלייה. "ועל ידי זה באמת נעשו כאילו עומדים לפני הר סיני, כי במקום שדעתו של אדם שם הרי הוא כאילו היה שם בפועל". לפי זה, הביאה להר סיני בפסוק א אינה מתארת את המציאות הממשית אלא את מה "שציירו בעצמם" והוא אשר הועיל להם לנסוע מרפידים ולבוא למדבר סיני כמתואר בפסוק ב.
עצה זו יעוצה לכל אדם, לדעת ה"שם משמואל", שכדי להתחזק ולצאת מן הרפיון הוא צריך לראות את עצמו במצב של עלייה והתחזקות, ואז הוא גם יתעלה בפועל.
אותו רעיון ש"במקום שדעתו של אדם שם הרי הוא כאילו היה שם בפועל" כותב ה"שם משמואל" גם בעניין מצוות השבת הנזכרת בפרשתנו בעשרת הדיברות:
"ובזה יש לפרש מצות זכור בשבת, שפירש הרמב"ן (שמות כ, ח) בשם המכילתא לזכור בכל יום מששת ימי המעשה את יום השבת לומר היום יום אחד. והיינו משום דבששת ימי המעשה שהאדם טרוד בעניני מלאכות והבלי עולם הזה יצייר בנפשו כאילו עומד ביום השבת, שכל איש ישראלי יש לו עלייה בצד מה... וזה יחזיק בידו להחליף כח בששת ימי המעשה, וזה "זכור" שהוא לשון הווה. וכן "שמור" שהוא נמי לשון הווה יש לפרש כענין הזה שיזכור וישמור עצמו בששת ימי המעשה לבל יתלכלך בגשמיות ביותר כי איך ישא פני שבת, ואולי נמי זכירת מעמד הר סיני הוא מטעם זה".
בביאורו לפרשתנו כתב הרמב"ן: "ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם (אבן עזרא)".
מצוות "זכור" מתקיימת לאורך כל השבוע, כאשר אנו מזכירים את מניין הימים "לשם שבת". ה"שם משמואל" מוסיף טעם למצווה זו, שעל ידי זכירת השבת בששת ימי המעשה האדם מתעלה מן הגשמיות שהוא מצוי בה. אמנם ה"שם משמואל" אינו מסתפק באזכור בפה בלבד, אלא סבור שהזכרון הוא על ידי שהאדם "יצייר בנפשו כאילו עומד ביום השבת". שבת היא זמן של התעלות לכל אדם, והמחשבה בכל יום ויום כאילו הוא שבת יועיל לאדם ו"יחזיק בידו להחליף כח בששת ימי המעשה". נמצא שהאדם זוכר ושומר את השבת ממש בכל עת על ידי שהוא מצייר בעצמו כאילו שבת היום ועל ידי כן הוא אינו מתלכלך בגשמיות יותר מדי.
ה"שם משמואל" מוסיף שאולי גם האזהרה לזכור ולא לשכוח את מעמד הר סיני ("רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... " – דברים ד, ט-י) היא מן הטעם הזה שכאשר האדם זוכר את מעמד הר סיני ומצייר בעצמו כאילו הוא במעלה הזו אז הוא באמת מגיע למעלה הזו כי "במקום שדעתו של אדם שם הרי הוא כאילו היה שם בפועל".