אחד הסיפורים המפורסמים על ר' אריה לוין מתאר את ר' אריה הולך יחד עם אשתו הרבנית אל הרופא בשל כאבים עזים שהיו ברגלה. לאחר שנשאלו על ידי הרופא מדוע הם באו אליו, השיב ר' אריה- "הרגל של אשתי כואבת לנו".
סיפור מוכר זה מבטא ומלמד מהי אהבה אמיתית, מהו חיבור כנה בין אנשים- אהבה וחיבור עד כדי הרגשת כאבו וחסרונו של האחר. כשאנשים קרובים אלינו סובלים או כואבים, אנחנו מרגישים את זה כאילו הכאב הוא אצלנו. ככל שיש יותר קרבה, אהבה וחיבור בין הנפשות, כך כאבו של האחד פועל ומורגש אצל השני.
בתחילת פרשת יתרו מספרת לנו התורה על בניו של משה רבנו ועל השמות שנתן להם. לבנו הראשון קרא משה- "גרשם" והסיבה לכך היא - "כי גר הייתי בארץ נכריה".
אך כאן מגיעה הבעיה, כי משה עצמו מעולם לא גדל בארץ נכריה. הוא אמנם לא גר בארץ ישראל, אך אף פעם לא היה משועבד או כפוף לשלטונו של אדם, בשונה מכל בני עמו. משה גדל בארמונו של פרעה וחי חיי מלכות, וגם לאחר בריחתו ממצרים הוא עבר לביתו של יתרו שהיה איש חשוב ומכובד במדין.
משה הרגיש וחש את השעבוד והגרות במצרים כאילו הוא היה חלק ממנה
אם יש איש אחד מעם ישראל שלא ידע מהו שיעבוד זה משה רבנו. ובכל זאת הוא בוחר לקרוא לבנו- "גרשם, כי גר הייתי בארץ נכריה". משה הרגיש וחש את השעבוד והגרות במצרים כאילו הוא היה חלק ממנה, על אף היותו חופשי, הוא בתוך תוכו חווה את מה שעבר על עם ישראל, כאילו הוא עצמו היה תחת שלטון זר שרודה בו.
מנהיגותו זו של משה היא המנהיגות האמיתית והשלמה, המשרתת את כל מונהגיה מתוך חיבור פנימי הרואה את כולם כאיברים המרכיבים אורגניזם אחד. חיבור שכזה גורם להרגיש שכל מה שקורה לחברי כאילו קורה גם לי, כששיא הביטוי לכך הוא בשם הראשון שבחר משה לבנו, המהווה סימן ואות לחיבורו המהותי לעם ישראל.
המחבר הוא רב קהילת אדרת אליהו וראש בית מדרש "מבקשי פניך", גילה, ירושלים