בספרות המדרשית משויכת גאולת מצרים לאישים שונים, ובכללם לדמויות נשים. במסכת סוטה מובא המאמר הנודע, שהגאולה הייתה בזכות הנשים הצדקניות, ולאחר מכן בא פירוט פועלן של הנשים שעודדו את בעליהן בשעבוד ועוררום לפרייה ורבייה [סוטה יא ע"ב. מקבילות: שמות רבה, מהדורת שנאן, א,יב(2), עמ' 54; תנחומא, פקודי, ט; דברים רבה, מהדורת ליברמן, דברים, טו, עמ' 15 ומקבילות נוספות]. המאמר הפותח מובא בדפוסים משמו של רב עוירא, ואולם יש מכתבי היד שבהם שם החכם הוא ר' עקיבא, וכן הוא הנוסח במדרש שמות רבה ובהעתקותיו. וכך נאמר במסכת סוטה:
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר 'אם תשכבון בין שפתים' וגו' (תהילים סח, יד) בשכר 'תשכבון בין שפתים' זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ' (שם) וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך' וגו'" (שיר השירים ח, ה).
נוסח דומה מצוי בשמות רבה, אולם במקבילה במדרש תנחומא מופיע המוטיב לפיו עוררו הנשים את תאוות בעליהן באמצעות מראות: "משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר". מראות אלו, שעל ידן הועמדו צבאות ישראל, נידבו הנשים למשכן ועשו מהן את כיור הנחושת ואת כנו, ומן הכיור היו הסוטות נבדקות אם טהורות הן. המוטיבים הנוגעים למראות הם מדרש לכתוב ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות לח, ח). התפיסה שהנשים הצדקניות הרגילו את בעליהן לתאווה תוך שימוש במראות מצויה אף במקבילה במדרש דברים רבה, מהדורת ליברמן.
כבר במכילתא דרבי ישמעאל מוזכר בקצרה כי יציאת מצרים נזקפת למעשי הנשים הכשירות שהסתייעו במראות הצובאות: "רבי נתן אומר 'בכושרות' (תהילים סח, ז) במעשי הכשרות שלהם. וכן הוא אומר: 'במראות הצובאות'" (שמות לח, ח) (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ-רבין, בא, מסכתא דפסחא, פרשה טז, עמ' 62). נראה כי הדברים מכוונים למוטיב המראות הצובאות, שהגיע אלינו ביתר פירוט במקורות בתר תנאיים.
פועלן של הנשים הצדקניות ומתן התורה
ממקורות אחדים עולה כי השפעותיהם של מעשי הנשים הצדקניות לא היו לשעתן בלבד, כי אם ניכרו לטווח ארוך יותר, בהקשר של מתן תורה. התיבות "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט, ג) הוסבו במקורות אחדים בספרות המדרשית על הנשים, שהפנייה אליהן לקבלת התורה קדמה לפנייה לגברים, וטעמים אחדים הוזכרו בעניין זה. כבר בספרות התנאית, במכילתא דרבי ישמעאל, נדרש: "'כה תאמר לבית יעקב' (שם), אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; 'ותגד לבני ישראל', ותדקדק עמהם ואמור להם" (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ-רבין, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ב, עמ' 207. מקבילות: שמות רבה, ווילנא תרל"ח, כח, ב, נ ע"א; תנחומא בובר, מצורע, יח, עמ' 53).
לפי נימוק המובא בילקוט מדרשים כתב יד, "הקדים נשים לאנשים, שבזכות הנשים הצדקניות שבדור נגאלו ישראל ממצרים" (ראו הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, חלק חמשה עשר, ניו-יארק תשי"ג, שמות יט, ג, עמ' 59, מאמר מט בביאור). וכן הוא בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות (תוספות השלם, חלק ח, ירושלים תש"ן, עמ' לט, אות ב).
אליבא דתפיסה זו, הרי שהנשים אשר פעלו להישרדות הגשמית של העם, זכו בסופו של דבר לשכר רוחני, לקבלת התורה קודם הגברים. ברעיון הטמון במקורות המקשרים בין מעשי הנשים הצדקניות לבין מתן תורה משתקפת אף התפיסה ש"מצווה גוררת מצווה".
התפיסה הנזכרת במדרש מופיעה אף בפירוש הגדה של פסח "פ"י המדב"ר" לר' יוסף ג'ג כדעתו העצמית (ר' יוסף ג'ג, פ"י המדב"ר, ליוורנו [תרי"ד], לימוד ב, ח ע"א-ע"ב). המחבר מזכיר את דברי החיד"א ב"שמחת הרגל" שהסב את סימן "רחצה" על הנשים הצדקניות (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שמחת הרגל, ליוורנו תקמ"ב, לימוד ג, י ע"א), בהוסיפו כי מכיוון שהנשים היו הגורם ליציאת מצרים, הרי שחילקו להן כבוד והן קיבלו את התורה תחילה: "הנה נכון כיון שהם די'ן גרמ'א בצאת ישר' ממצרים וע"י [=ועל ידן] זכו ישראל בקבלת התורה לכן חלק להם כבוד והתחיל בהם". כמו כן הוא מזכיר את הרעיון שהנשים הצדקניות בפעולתן חלקו כבוד לקב"ה ועל כן בשכר זאת יצאו קודם הזמן (פ"י המדב"ר, הגדה של פסח, יז ע"ב-ע"ג).
היבט נוסף הקשור לזיקה בין מעשי הנשים הצדקניות למתן תורה מוזכר ב"שני לוחות הברית", וממנו עולה כי מעשי הנשים הצדקניות בריבוי העמדת צאצאים קירבו את מתן תורה (שני לוחות הברית, אמשטרדם ת"ט, מסכת פסחים, קסא ע"א-ע"ב). תמצית תפיסתו של ר' ישעיה הורוויץ, השעונה על רעיונות קבליים, היא שהנשים הצדקניות ביקשו להעמיד שישים ריבוא נשמות, שאי אפשר היה לקבל את התורה קודם לידת מספר זה, שכן יש בתורה שישים ריבוא אותיות שהן שורש לשישים ריבוא הנשמות. נשים אלו פעלו להמשיך את שורש שישים ריבוא הנשמות ברחם הנקיבה העליונה, ולפי גישה זו הרי שהיה להן חלק מכריע ומרכזי בהקדמת קבלת התורה.
רעיון זה מוזכר אף ב"הגדה של פסח עם ביאור חדש המרבה לספר", לר' ידידיה טיאה ווייל, בנו של ר' נתנאל ווייל בעל "קרבן נתנאל" (קארלסרוא תקנ"א, ו ע"א, כא ע"א), המוסיף כי עיקר הגאולה הייתה בשביל קבלת התורה, ולמפרע נודעה תועלת לגודל העינוי, שישראל פרו ורבו ונעשו לגוי גדול, עצום ורב, כדי שיוכלו לקבל את התורה. המרור הוא זכר לנס הפרייה והרבייה ובעקבותיו קיבלו את התורה. "ומפני זה מזכירין נס דיציאת מצרים קודם לזכר נס דמרור דהי' תועלת מאוחר בזמן מתן תורה" (שם). אם כן לפי דבריו אלה, קושי השיעבוד פעל לזרז ולהקדים את הגאולה ואת מתן תורה.