במאמר הנוכחי נעמוד על טעמים המוזכרים בחיבורים אחדים בשאלה מדוע לא ניתנה התורה בירושלים. בהקשר זה יש לציין כי ישנם מקורות בספרות חז"ל ובספרות הראשונים והאחרונים הנדרשים לשאלה מחמת מה לא ניתנה התורה בארץ ישראל, אלא במדבר. אולם לצד זאת, בספרים אחדים קיימת הידרשות מיוחדת ומפורשת לשאלה מדוע לא ניתנה התורה בירושלים דווקא. המאמר הנוכחי מבקש להתמקד בהיבט הזה ולעיין במקורות המוסבים על עניין זה, אשר כמדומה טרם נתייחד הדיבור עליהם.
במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ה, עמ' 222) מובאות שתי דעות בשאלה מפני לא ניתנה התורה בארץ ישראל. הטעם הראשון הוא: "שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה תורה בארצו לפיכך לא קבלנו עלינו", והשני: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי נתנה תורה, וזה אומר בארצי נתנה תורה, לפיכך נתנה תורה במדבר, דימוס פרהסיא, במקום הפקר". לאחר מכן מובא המאמר הבא: "בשלשה דברים ניתנה תורה, במדבר ובאש ובמים, לומר לך, מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם לכל באי העולם".
ההנמקות הללו זכו לביאורים מביאורים שונים, ונציין הערות רלוונטיות אחדות. מעבר להימצאותן של התייחסויות לנימוקים הללו בחיבורים שונים, הרב חיים פאלאג'י מעניק בספרו "עמודי חיים" (עמוד תורה, אות כ, ט ע"ד-י ע"ג) תשע עשרה הנמקות שונות בסוגיה זו, אם כי חלקן הן על דרך הדרוש ולא על דרך הפשט. עוד ראוי להזכיר הידרשות מעניינת לנושא ב"אש קודש" לאדמו"ר מפיאסצנה (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ח, עמ' לט-מ). התייחסותו לנושא זה נאמרה במהלך דרשתו לפרשת יתרו בשנת ת"ש (1940), ובראש הדרשה הוא כותב כי "בשבת זה הייתי בהחבא", בגטו ורשה. האדמו"ר מפיאסצנה מעלה טעם נוסף לקבלת התורה במדבר. לדבריו, אילו קיבלו ישראל את התורה בארץ ישראל, היו יכולים להגיע למסקנה "שרק במקומם ובביתם אפשר להם לקיים אותה ולא כשהם בגולה ומטורדים, לכן נתן ד' להם התורה במדבר בדרך וטלטול שידעו שבכל מקום צריכים לקיימה". הוא מסתייע בדברי רש"י למילים "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה), שמקורם ב"ספרי דברים" (ואתחנן, לב, עמ' 55): "שלא יהיה לבך חלוק על המקום". הטעם שמעלה האדמו"ר מפיאסצנה הוא למעשה טענה נגדית לטענתן של אומות העולם. לפי הנאמר במכילתא התורה לא ניתנה בארץ ישראל כדי שאומות העולם לא יטענו שהיא ניתנה בארצם של ישראל ולפיכך אין היא נוגעת אליהם. האדמו"ר מפיאסצנה מזכיר טיעון זהה לגבי עם ישראל; היה מקום לסבור שישראל יוכלו להטעים כי מכיוון שהתורה ניתנה בארץ ישראל, אין היא חלה עליהם בזמן הגלות וכשהם נתונים בצרה, ואין הם מחויבים אז לקיימה. הדעת נותנת שהאדמו"ר ביקש בדרשתו לחזק את שומעי לקחו, ולבטל השקפה שאפשר היה להשמיע לפיה בזמן שישראל "דוויים דחופים סחופים... ויסורין באין עליהם" (יבמות מז ע"א) בגלות לא חלה עליהם כביכול חובת שמירת מצוות.
העמדה הקושרת בין המציאות האולטימטיבית שבה התורה הייתה ניתנת בירושלים, מבוטאת בספר הדרשות "טירת כסף" לרב חיים אברהם גאטינייו (1660-1730) בו הוא דן בנושא (שלוניקי תצ"ו, פרשת במדבר, דרוש ג, רט ע"א). המחבר מקדים לשבח את יישוב ארץ ישראל וירושלים, ומעלה בצורה גלויה ומפורשת את השאלה הבאה בנוגע לירושלים: "למה לא ניתנה התורה שם במקום קדוש כזה". הוא מקשר את תשובתו לתירוץ המוזכר במכילתא לפיו התורה לא נתנה בארץ כדי שלא להטיל מחלוקת וקנאה בין השבטים, וכן הוא קושר את דבריו למחלוקת בשאלה אם ירושלים נתחלקה לשבטים אם לאו.
מחלוקת זו נדונה בבבלי (מגילה כו ע"ב; יומא יב ע"א ומקבילות). הדעה שירושלים נתחלקה לשבטים מסתמכת על ברייתא האומרת שהר הבית, הלשכות, והעזרות היו בחלקו של יהודה, ואילו בחלקו של בנימין היו האולם, ההיכל ובית קודשי הקדשים. בנימין זכה שקודש הקודשים יהיה בחלקו משום שהיה "מצטער עליה בכל יום לבולעה"; הוא ייחל שכל שטח המקדש יהיה בחלקו. בהתאם לגישה זו ירושלים נתחלקה בין שבט יהודה ובנימין. ההשקפה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מסתמכת על ברייתא אחרת ולפיה "אין משכירים בתים בירושלים מפני שאינן שלהן". שיעור הדברים הוא שבעלי הבתים בירושלים לא היו רשאים להשכיר את דירותיהם לעולי הרגלים בתשלום, אלא נתנו להם שימוש חינם משום שירושלים היא נחלתו של כל עם ישראל. התלמוד סובר שההשקפה שירושלים נתחלקה לשבטים תואמת את דעתם של חכמים ואילו הדעה השנייה תואמת את דעתו של רבי יהודה.
ניתן לקשור את הדעה המוזכרת במכילתא לפיה התורה לא ניתנה בארץ ישראל כדי שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, עם שאלת חלוקת ירושלים לשבטים. מחבר "טירת כסף" מציין כי ארץ ישראל נתחלקה לשבטים לא עם הכניסה לארץ, אלא כחלוף שנים אחדות, ועם הכניסה טרם היה ידוע היכן מקומו של כל שבט. לפיכך נתינת התורה בארץ ישראל הייתה יכולה לעורר מדנים בקרב השבטים שכן כל אחד מהם היה מבקש לזכות במקום שבו ניתנה התורה. אולם ההשקפה לפיה ירושלים לא נתחלקה לשבטים מעלה את השאלה מדוע לא ניתנה התורה בירושלים, וזו תמיהה שאין למחבר תירוץ עליה.
גם בספר "תפארת הגרשוני" לרב גרשון אשכנזי (נפטר בשנת 1693) לפרשת במדבר (סח ע"ב-סט ע"א) מתייחס המחבר לשתי הדעות במכילתא וסובר שההשקפה שירושלים נתחלקה לשבטים תואמת את הדעה שהתורה לא ניתנה בארץ כדי למנוע מריבה בין השבטים. לעומת זאת, הדעה המטעימה שהתורה לא ניתנה בארץ בשל טענתן של אומות העולם תואמת את העמדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים; התורה לא ניתנה בה מחמת אומות העולם.
בספר "אמרי אמת" לאדמו"ר אברהם מרדכי אלתר, בנו של "השפת אמת", מועלית מפורשות השאלה מדוע לא ניתנה התורה בירושלים. דברי המחבר בנושא זה מובאים במסגרת דרשה לפרשת יתרו שנישאה בלודמיר בשנת תרצ"ה (1935) (תל אביב תש"ן, חלק שני, עמ' 84). המחבר מודה כי הטעם שמובא במכילתא בעניין המריבה בין השבטים אינו מתיישב עם הדעה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, והוא כותב בעניין זה "דלדידיה (שלדידו - י"ל) היתה התורה יכולה להנתן בירושלים". הוא אינו מציע ביאור המיישב את הקושיה, אלא מותיר את השאלה על כנה ועל מכונה.
עם זאת, אפשר לומר שיש טעם וממשות באחדות מההנמקות המתייחסות לשאלה מדוע לא ניתנה התורה בארץ ישראל, מהן המנויות בדברי הרב חיים פאלאג'י. כך אפשר להזכיר בין היתר שהקב"ה לא רצה לאחר את נתינת התורה. טעם נוסף הוא שבשעת מתן תורה דעתם הייתה צריכה להיות צלולה ומיושבת, דבר שלא היה מתאפשר לו היו טרודים בענייני פרנסה.
והנה, גם אם ההידרשויות הגלויות והמפורשות לשאלה מדוע לא ניתנה התורה בירושלים מוזכרות בספרות האחרונים, מכל מקום כבר בספרות חז"ל ובספרות הראשונים מתקיים דיון בנושא השפעת הגומלין שבין הר סיני לבין הר המוריה. ניכרות שתי גישות בנוגע לכיוון ההשפעה. יש לציין כי נושא זה כשלעצמו ראוי לעיון מפורט ונוכל להזכיר ראשי דברים בלבד, דוגמה מכל אחת מהשיטות, גישות שיכולות גם לדור בכפיפה אחת.
במדרש תהלים (סח, ט, עמ' 318) מוזכר שהר סיני הוא למעשה הר המוריה שנתלש ממקומו "כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקב"ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה".מדרש זה מוזכר כאחד הטעמים שהרב חיים פאלאג'י מונה כדי לומר שהייתה אמנם השפעה של הר המוריה על הר סיני. לעומת זאת, אפשר להצביע על כיוון יניקה הפוך ולפיו עניינים שהיו קשורים למתן תורה ולהר סיני השפיעו לחילופין על המשכן והמקדש. כך אפשר להזכיר שרבנו בחיי (שמות יט, יז, עמ' קעד) עורך הקבלה בין ארבעה מיקומים בהר סיני לבין ארבעה מקומות בבית המקדש: "שער העזרה כנגד תחתית ההר, והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו, וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן, בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן, הוא הערפל אשר שם הא-להים".
על רקע המקורות שהובאו במאמר הנוכחי יש מקום להרהר בשאלה כיצד היו נראים פני ההיסטוריה היהודית, וכן גם העולמית, לו התורה הייתה ניתנת בירושלים.