המלחמה עם הכנעני הסתיימה, וישראל ממשיכים במסעם ושוב מתלוננים (כא, ד-ה): וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
תלונה זו של ישראל אינה התלונה הראשונה בפרשתנו. בעת ישיבתם בקדש לאחר מות מרים התלוננו ישראל מרה עד כדי מריבה עם משה (כ, א-ו): וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם: ומה הייתה התגובה לתלונתם ההיא (כ, ז-ח):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:
פרשת השבוע פרשת חקת
למרות התלונות הקשות ולמרות הכפירה בטובה של הוצאתם ממצרים, הקב"ה נותן להם חפצם בלא כל הערה או נזיפה על התנהגותם. אולם בפרשתנו שהטענה היא דומה – "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" – תגובת ה' היא חריפה מאד (כא, ו): "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". התלונות הן לכאורה דומות אך התגובה שונה בתכלית; מדוע?
על מה התלוננו העם בקדש? אם נתעלם מכל הדיבורים הקשים של ישראל, התלונה מתמצה בשלש מילים - "וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". ישראל מתלוננים על צמא קשה שפקד אותם כפי שמעידה גם התורה עצמה לפני התלונה – "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". אכן אין מים לשתות.
כותב הרלב"ג (מהדורת מעליות, עמ' 277): התועלת הראשון הוא במידות, והוא להודיע שאין ראוי לגנות האדם מאד במה שיטיח מן הדברים שלא כהוגן בעת הצער והחסרון החזק. הלא תראה כי ישראל כשהיו בצער גדול מהצמא, והיו יראים שימותו מחוזק הצמא, הטיחו דברים קשים כנגד משה, ולא מצאנו שנענשו על זה, אך רצה ה' יתעלה שיֻתַּן להם מים בזה האופן שזכר.
כשהתלונה היא אמיתית, אף אם היא נאמרת "שלא כהוגן" אין היא גוררת בעקבותיה עונש. ישראל היו "היו בצער גדול מהצמא והיו יראים שימותו מחוזק הצמא" ולכן לא נענשו אף שהטיחו דברים "שלא כהוגן".
ועל מה התלונה בדרך? לכאורה, התלונה דומה – "אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם", אך הרלב"ג מבאר שהתלונה היא לא על חסרון מים (מהדורת מעליות, עמ' 266):
וידבר העם באלהים ובמשה – הנה אלו נתרעמו בזולת סיבה, כי לא היו צמאים למים – ולזה לא תמצא שישתדל משה לתת להם מים, והם גם כן לא שאלו אלא להסיר מעליהם הנחשים השרפים.
לדעת הרלב"ג התלונה היא סתם ללא סיבה, ואכן אין אמירה של התורה על חסרון מים כמו לעיל. ישראל אינם צמאים למים ובכל זאת מתלוננים, תלונה של חינם. הרלב"ג מוסיף ומוכיח את דעתו גם מהמשך השתלשלות הדברים לאחר העונש הקשה (פסוקים ז-י):
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת:
בסופו של דבר לא ניתנו להם מים, והם גם כן לא שאלו מים לאחר העונש הקשה, שאלתם ממשה היתה רק "הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ". מסתבר שלא היו חסרים להם מים ותלונתם היתה בלא סיבה.
ומה פשר הביטוי "אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם" שבתלונתם?
כותב הרלב"ג בהמשך דבריו: ולזה יהיה הרצון באומרו 'אין לחם ואין מים' – כי אין מדרך המדבר להמצא בו לחם ולא מים, כי היא ארץ ציה. וכמו שהיה אומרם 'אין לחם' בלתי מחייב שיהיו חסרים לחם, כי כבר היה להם לחם, והוא המן, כאומרם 'ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל', כן אומרם 'ואין מים' לא יחייב שיהיו חסרים מים.
הביטוי "אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם" אינו מבטא תלונה על חסרון אמיתי, אלא הוא חלק מתיאור המדבר שהם בו שאין מדרכו שיהיה בו לחם ומים, כמו כל מדבר. לאור הבנה זו מתבארת בעיה נוספת בפסוק זה. בדבריהם של ישראל יש סתירה מיניה וביה: מצד אחד - "אֵין לֶחֶם", ומאידך – "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" – יש לחם אך הם לא מרוצים ממנו. אולם, לפי הבנת הרלב"ג, "אֵין לֶחֶם" הוא חלק מתיאור המדבר, ואינו תלונה על חסרון; וכשם ש"אֵין לֶחֶם" אינו תלונה על חסרון כך גם "אֵין מַיִם" אינו תלונה על חסרון.
פרשת השבוע פרשת חקת
תלונה על חסרון מתקבלת, אך תלונה כשיש לחם ומים אינה מתקבלת, וישראל נענשים.
העונש הקשה הוא מידה כנגד מידה. כותב הרלב"ג (מהדורת מעליות, עמ' 267-266):
ולפי שהיו מתרעמים על ה' יתעלה ועל משה בזולת סיבה תביאם אל זה, שלח ה' בהם את הנחשים השרפים המזיקים ונושכים בזולת שיצטרכו אל זה למחיתם. וזה, כי הבעלי-חיים הטורפים משחיתים זולתם בעבור השגת טרפם, אבל הנחש לא יזון ממה שישחיתהו, ולזה תהיה השחתתו זולתו מפני רוע טבעו, כי אין שם סיבה תביאהו אל זה.
ישראל התלוננו בלי סיבה ולכן נענשו על ידי נחשים שמשחיתים בלי סיבה וללא תועלת.
כעת, התועלת שבסיפור זה ברורה; כותב הרלב"ג (עמ' 281): התועלת החמישה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם שינכר מה שעשו לו מהטובה, אבל ראוי לו שיכיר הטוב למי שעשהו לו; כל שכן אם היה עושה הטוב ה' יתעלה. הלא תראה כי ישראל, בעבור שנכרו הטובות שהגיעו להם מה' יתעלה על יד משה, שולחו בם הנחשים השרפים, והמיתו מהם רבים. וזה, כי הם לא התרעמו מלחם ומים בעבור צורכם אליהם, אבל רוע תכונתם משכה אותם אל שיתרעמו מה' יתעלה וממשה על לא דבר יביאם להתרעם מהם. אבל היה מהראוי להם לתת תודה לה' יתעלה כעל כל אשר גמלם, ולמשה נביאו.