פרשת חוקת: על ההחטאה

בפרשתנו, מופיעה אחת החידות רבת הפתרונים שבתורה. משה ואהרון חוטאים, חטא כבד משקל. מה בדיוק היה החטא שלהם? פרשנות קצת אחרת

ד"ר משה מאיר 24/06/20 13:55 ב בתמוז התשפ

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

בפרשתנו, מופיעה אחת החידות רבת הפתרונים שבתורה. משה ואהרון חוטאים, חטא כבד משקל. ארבע פעמים הוא מוזכר בתורה, בגינו משה לא נכנס לארץ. מה היה החטא? רחוק מלהיות מובן. רבי חיים בן עטר [1696 - 1743] - מחבר הפירוש 'אור החיים' - מביא עשר אפשרויות, ועליהן הוא כותב:

הנה כל עשר הדרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת...

פרשן מאוחר יותר, שד"ל - שמואל חיים לוצאטו [1800 - 1865], כותב:

משה רבינו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבינו.

מה היא החידה?
העם נקהל ובא בתביעה אל משה ואל אהרון:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: 
'וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ?!
וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?!'

תגובת משה ואהרון:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

לאור ההשהיה פונה ריבונו של עולם אל משה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
'קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.'

ובעקבות הדברים האלה:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם: 
'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!'

ולאחר הדיבור בא המעשה:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

ותגובתו של ריבונו של עולם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: 
'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, 
לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.' [במדבר כ' ז' - י"ב]

מה הוא החטא? הנה כמה מדעות המפרשים. אבן עזרא חושב שהחטא היה בכך שמשה ואהרון בתחילה ברחו מהעם במקום להתעמת אתו ולהציע נס - יציאת מים - בעצמם. הרמב"ם חושב שהחטא היה הכעס שכעס משה ובא לידי ביטוי בדיבור ובמעשה. הרמב"ן חושב שהחטא היה בכך שמשה אמר 'נוציא' - ייחס את הנס לעצמו, ולא 'יוציא' - ייחוס הנס לריבונו של עולם. רש"י בעקבות חז"ל  חושב שהחטא היה המעשה - ההכאה - במקום הדיבור שנדרש ממשה. 
בכל שנה אני מתבונן בחידה, מחפש לה פשר ופתרון. השנה עלה בדעתי פשר חדש, הנה הוא לפניכם. 
את דברי העם אפשר להבין באחת משתי דרכים: האחת - תלונה על המצוקות ובראשן העדר מים. השנייה - בקשה לפשר ומשמעות למסע, להבין למה הוצאתם אותנו ממצריים ולמה הבאתם אותנו למדבר. 
משה ואהרון נמנעים ונסוגים. ריבונו של עולם רואה אותם נופלים, נחלץ להקים אותם ומפנה אותם לתגובה לפרשנות הראשונה, מצוקת המים. אילו משה ואהרון לא היו נשברים, הם היו עומדים מול העם ונותנים להם תשובות לשאלות הגדולות שנשאלו. אז העם היה מצליח להתגבר גם על המצוקות. כפי שאמר ניטשה וציטט אותו ויקטור פרנקל: 'מי שיש לו 'למה?', יכול לעמוד בכל 'איך'.'
משה ואהרון החמיצו את ההזדמנות, הם לא האמינו בריבונו של עולם במובן העמוק. לא בכך שלא האמינו שיש ביכולתו להוציא מים מהסלע, אלא בכך שלא האמינו שיש יעד ותכלית למסע ואם הרוח תיאחז בהם היא תוכל לעמוד במצוקה. הם לא קידשו את ריבונו של עולם בכך שהובילו אותו בשבר רוחם להתמודד עם בעיית המים ולא עם בעיית המשמעות. הם מרו בו [כפי שנאמר במופע אחר של החטא במקרא], לא בכך שלא צייתו בדיוק לצו, אלא באופן עמוק שלא פעלו בהשראתו הגדולה הפונה ליעד ולפשר. הם מעלו בו [כפי שנאמר בעוד מופע של החטא] בכך שפנו עורף לגדולתו והכריחו אותו להתעסק בקטנות. 
הפירוש הזה לוקח אותי להתבונן ברגעים של החמצה, של החטאה, של פרשנות מקטינה מול פרשנות מעצימה של האחר. הנה סיפור טראגי מהתלמוד:

שמואל וקרנא ישבו על גדת נהר המלך בבבל. ראו שהמים גואים ועכורים. אמר שמואל לקרנא: 'איש גדול בא מארץ ישראל, הוא חש במעיו, וגאו המים להקביל פניו. לך תהה על קנקנו.' 
הלך קרנא ומצא את רב. שאל קרנא את רב: 'מניין שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?' 
אמר לו רב: שכתוב [שמות י"ג] 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - מן המותר בפיך. 
שאל קרנא: 'מנין לדם שהוא אדום?' 
אמר לו רב: 'שנאמר [מלכים ב' ג'] 'ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם'. שאל קרנא: 'מניין למילה שהיא באותו מקום [באיבר המין]? 
אמר לו רב: 'נאמר כאן 'עורלתו' ונאמר להלן 'עורלתו'. מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי.'
אמר לו קרנא:  'ואולי המילה בלב, שכתוב [דברים י'] 'ומלתם את ערלת לבבכם'? ואולי העורלה על אוזנו, שכתוב [ירמיהו ו'] 'הנה ערלה אוזנם'?' 
אמר לו רב: 'דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה.' 
הבין רב שהוא מהתל בו ומנסה אותו. 
אמר לו רב: 'מה שימך?' 
אמר לו: 'קרנא'. 
אמר לו רב: 'יהי רצון שתצא לך קרן בעין'. 
לסוף הביאו שמואל לביתו. האכילו לחם שעורים וכוס אוכליה נהמא דשערי ודגים קטנים מטוגנים והשקה אותו שיכר, ולא הראה לו את בית הכיסא כדי שישלשל [שמואל היה רופא ורצה לרפא את רב, אבל רב חשב שהוא רוצה להתעלל בו ולהשפילו]. 
קילל רב ואמר: 'מי שמצער אותי - לא יהיו לו ילדים!' 
וכך היה. [שבת ק"ח ע"א]

זו טרגדיה של טעויות. שמואל רוצה לתהות על קנקנו של האדם הגדול שבא מארץ ישראל. הוא שולח את קרנא, איש קטן קטנוני וכוחני המזהה את המהגר החלש. קרנא מפרש את דברי שמואל 'תהה על קנקנו' כהרשאה לשאול שאלות משפילות ומכשילות. רב מזהה את המגמה ומקלל את קרנא. רב מגיע לבית שמואל טעון וכעוס. הוא גם חולה במעיו. שמואל מנסה לרפא אותו אבל רב מפרש את התנהגותו כמשפילה ומקלל אותו. שמואל רצה להצטרף למים המגביהים, ומצא אותו מקטין ומעליב.
כך זה בחיים. יש רגעים בהם אפשר לנקוט עמדה או לנהל שיחה בשני אפיקים, הבחירה תקבע את אופייה כגדולה או כקטנה, כמגדילה או כמקטינה. הנה תיאור של התרחשות פרוזאית, בה לא הוחמצה השעה:

הטיול הפתאומי [קפקא]
אם נדמה שהחלטת סופית להישאר בבית בערב, לבשת את החלוק, ואחרי ארוחת הערב אתה יושב אל השולחן המואר ויש בדעתך לעשות עבודה מסוימת או לשחק במחק מסוים, שאחריהם את בדרך כלל שוכב לישון, ובחוץ מזג אוויר סגרירי, ובמזג אוויר כזה מובן שנשארים בבית, ועכשיו גם כבר ישבת בשקט אל השולחן שעה ארוכה כל כך, שאם תקום ותלך לך כולם בוודאי יתפלאו, וגם חדר המדרגות כבר חשוך ושער הבית נעול, ואם בכל זאת אתה קם עכשיו מתוך אי נוחות ליציאה, מודיע שאתה מוכרח לצאת, ואמנם נפרד בקצרה ויוצא, וכגודל החיפזון שאתה טורק בו את דלת הדירה, כן, כך אתה משער, גודל הרוגז שאתה מניח מאחוריך, ואתה מוצא את עצמך ברחוב, ואיבריך נענים בגמישות יתרה לחירות הזאת שנתת להם כשלא ציפו לה עוד, ואתה מרגיש שמכוח ההחלטה האחת הזאת מכונס בך כל כושר ההחלטה, ונוכח לדעת, והפעם יש לזה משמעות רבה מהרגיל, שיש לך בעצם  כוח יותר מצורך לחולל ולשאת בקלות שינוי מהיר ביותר, ואתה מתהלך לך כך ברחובות הארוכים - כי אז פרשת לחלוטין ממשפחתך לערב הזה והיא סוטה אל האי ממשות, ואילו אתה, מוצק מאוד, שחור בצלליתך החדה, טופח לך על אחורי ירכיך ומתרומם לשיעור קומתך האמיתי. 
כל זה אף יתחזק, אם בשעת ערב מאוחרת זו תלך לבקר ידיד, לראות מה שלומו.  

אילו משה ואהרון לא היו בורחים, אילו היו עומדים מול העם ובוחרים לתת מענה לשאלות הפשר - היה הסיפור אחר, ואולי אף גורלם היה שונה. זאת היתה החטאה, זו היתה החמצה. 

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר