מבוא
כבר בגיל צעיר החלה מרים להראות סימנים של מנהיגות. בהתאם לספרות חז"ל היא הייתה אחת המיילדות, היא ניבאה שעתידים הוריה להעמיד בן שיושיע את ישראל ובזכותה שבו הוריה לאחר פרידתם ביוזמת עמרם אביה שחשש מגזרת פרעה, והיא עמדה על המשמר על יד היאור ופעלה להציל את משה. במהלך תקופת השעבוד צמחה מרים והייתה לאחת ממנהיגי העם, וביציאת מצרים ניכרה כאחת מגואלי העם.
הנביא מיכה מזכיר את מרים עם אחֶיה בזיקה ליציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו, ד). כתוב זה מתפרש בספרות חז"ל וכן גם במקורות מאוחרים יותר בשני מובנים: בלשון עבר, כנדרש לתקופת השעבוד; ובלשון עתיד, כמתייחס לפרק זמן מאוחר יותר, שנות הנדודים במדבר (ראו בהרחבה במאמרי "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים", אשה ויהדותה, תשע"ג, עמ' 247–259).
מרים הנביאה לאחר יציאת מצרים
בשׁוּרה ארוכה של מקורות בספרות חז"ל ובספרות הבתר תלמודית עולה ומשתקפת דמותה של מרים הנביאה כבעלת מעמד רם גם בתקופת נדודי העם במדבר. בהקשר זה ראוי להקדים ולהתייחס לדברים שכתב פרופ' חננאל מאק בספרו "ותאמר גם היא בלבה: נשים מהמקרא בצומתי חיים" (ראשון לציון 2018, עמ' 93–108), שיצא לאור לאחרונה. זהו ספר המשך לספרו "ותאמר בלבה: נשים מהמקרא בצומתי חיים" (תל אביב 2014). בשני החיבורים כאחד מבקש המחבר לעמוד על עולמן הפנימי של הדמויות; הספר הראשון כולל הידרשות לשבע עשרה נשים והספר השני כולל עשרים ושניים פרקים.
חננאל מאק מנתח את דמותה של מרים בעיקר על פי הכתובים המקראיים והוא מצביע על ירידת מעמדה כביכול במדבר לאחר יציאת מצרים. לדידו, בספר במדבר אנו עדים לשחיקת מעמדה של מרים, לסילוקה מן ההנהגה ולביטול של ההכרה בנבואתה (עמ' 104). הסיפור על מרים שדיברה באחיה "בספר במדבר שונה באופיו מהנאמר על אודותיה בספר שמות, ולכאורה גם דמותה של מרים עולה בו אחרת" (עמ' 99).
המחבר מציין בהקשר זה כי הביקורת על נישואי משה התפתחה לערעור על מעמדו המיוחד כנביא וכמנהיג בלעדי, והוא תוהה ומציב את השאלה אם אמנם התכוונו אהרן ומרים לעשות כן מתחילה (עמ' 103). הוא סובר שהאישה הכושית וציפורה הן דמויות שונות, שלא כדברי חז"ל המזהים את האישה הכושית עם ציפורה (ספרי בהעלותך, צט, מהדורת כהנא, עמ' 246–249, 655–660), ומבאר את שורש התקרית בכך שמרים עצמה נדחקה הצידה בצורה "הדרגתית... לאורך זמן", וכן סברה כי האישה הכושית שנטל משה דחקה את רגליה של ציפורה אשתו משכבר הימים (עמ' 103–104). מאק כותב כי למרות דיבורה הפוגעני של מרים במשה, הוא נותר נאמן לה "לא פחות משהיתה היא נאמנה לו באותו ימים רחוקים על שפת היאור ועל שפת הים" (עמ' 106).
לדברי מאק, "מרים נרפאה מן הצרעת, אבל יש לשער שמעולם לא התאוששה מהמכה ומהעלבון. מרים המוכה אינה מדברת עוד. היא אינה מתייצבת על משמרתה, אינה שרה ומתופפת, אינה מבקשת, אינה מתפללת, אינה מודה בחטאהּ וגם אינה מתקוממת. גם בימי צרעתה והיסגרותה אין אנו שומעים את קולה ואיננו יודעים את המתרחש בלבה" (עמ' 107). עם זאת מאק מציין כי מיד לאחר מותה לא היה מים לעדה והתברר בדיעבד שהם נבעו בזכותה וכי "מרים היא שהחזיקה בידיה את מפתחות המים שבמדבר" (שם).
באר בזכות מרים
התמונה העולה ממקורות ספרות חז"ל ומהמקורות הבתר תלמודיים שונה לחלוטין מהתפיסה השלילית שביטא פרופ' מאק, שאין לה בסיס ואחיזה בכתובים המקראיים עצמם או במקורות, ויש לה מהלכים בפרשנות המקרא המודרנית והפמיניסטית. בדברינו הבאים נראה כיצד מעמדה של מרים כאחת ממנהיגי העם לאחר יציאת מצרים נותר על כנו, אם כי נוכל להתייחס במסגרת זו למקצת המקורות בלבד מתוך המכלול הקיים. חשוב לציין כי המקרא מקצר והסצנות על מרים בתנ"ך ספורות ובודדות, ואינן משקפות את מלוא פעילותה ושיעור קומתה.
הבאר ניתנה לישראל לפי הנאמר ב"סדר עולם רבה" בכ"ג באייר בשנה הראשונה לצאתם ממצרים (סדר עולם רבה, מהדורה מיליקובסקי, פרק ה, עמ' 237). לפי הנזכר בשורת מקורות החל מספרות התַּנָּאים המן ירד בזכות משה, עמוד הענן ליווה את ישראל בזכות אהרון, והבאר נבעה בזכות מרים (תוספתא, מהדורת ליברמן, סוטה, כ"י ווינא וערפורט, יא, א-ב, עמ' 217 ומקבילות). בספרות התנאים אין מצורפים טעמים המנמקים את השיוך של העניינים הללו לאישים הנזכרים, אולם במה שקשור למרים אפשר להזכיר כי באחדים מן המקורות המדרשיים הבתר תנאיים מוזכר בנוגע לבאר שהייתה "בזכות מרים שאמרה שירה על הים" (תנחומא, במדבר, ב ומקבילות).
ראוי להזכיר שב"סדר אליהו רבה" נאמר כי כשאין ישראל עושים רצונו של מקום הייתה הבאר מאחרת מלעלות, עד שהיו יוצאים נערים קטנים ותלמידי חכמים ואומרים "עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב. עלי באר בזכות משה ואהרן ומרים" (סדר אליהו רבה, מהדורת איש שלום, יג, עמ' 59–60). מקטע זה משתמע כי מרים נחשבה לצד אחיה כמי שהייתה לה מעין "זכות אמהות".
מעמד הר סיני התרחש זמן לא רב לאחר התחלת נביעת הבאר, בו' בסיוון (סדר עולם רבה, מהדורת מיליקובסקי, פרק ה, עמ' 238), ויש בידינו שורה של מקורות שמהם עולה שמרים הייתה אחת ממנחילי התורה לצד משה ואהרן, למרות שאינה מוזכרת בפרשת יתרו עצמה. לנושא היותה של מרים אחת ממנחילי התורה ייחדתי עיון בפני עצמו ("הוראת התורה על ידי מרים", הצופה, ט"ז במרחשוון תשס"ב).
רום מעלתה ומעמדה של מרים בתקופת הימצאותו של העם במדבר ניכר גם מן המוזכר בספרי דברים ולפיו מרים הלכה בפועל בראש העם במהלך נדודיו: "שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, כי תצא, פיסקא רעה, עמ' 294). פרשת הדגלים (במדבר פרק ב) נאמרה למשה רבנו במתן תורה (תנחומא, במדבר, יד ומקבילות).
נתייחס עתה לדיבורה של מרים נגד משה שבעקבותיו הפכה מצורעת וישבה מחוץ למחנה שבעה ימים עד האספה. מעשה זה התרחש בחודש אייר של השנה השנייה לצאתם של ישראל ממצרים סמוך לפני שליחת המרגלים לתור את הארץ בכ"ט בסיוון; לאחר שמרים נאספה נסעו מחצרות ובאו למדבר פארן בכ"ח בסיוון והמרגלים נשלחו למחרת (סדר עולם רבה, מהדורה מיליקובסקי, פרק ח, עמ' 245).
מרים חטאה אמנם באמירת לשון הרע על משה רבנו, אולם חטא זה היה בבחינת "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), כשם שאהרן חטא בעגל ומשה במי מריבה. מרים פָּרְעָה את עונשה, נִרְצָה עוונה, ושלושת האחים נתכנו "צדיקים" בקטע ב"ספרי דברים" המציין שהם מתו בפרק זמן של שנה אחת (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, נצבים, שה, עמ' 326).
בנוסף, בחינת חטאה של מרים בהשוואה לחטא המרגלים מצביעה על כך שחטאה היה בדרגה נמוכה יותר. מרים נצטרעה, העם חלק לה כבוד והמתין לה, והיא שבה למעמדה לפנים כאחת ממנהיגי העם (ראו בהרחבה מאמרי "'שלח לך אנשים': למה לא מרגלות?", אתר כיפה, כ"א בסיוון התשע"ז).
יתרה מכך, הכלי יקר בפרשנותו לספר דברים (א, לז, קכז ע"ד–קכח ע"א) כותב כי אלמלא חטא המרגלים הייתה מרים זוכה להכניס את העם לארץ, ועולה כי חטאה לא היה משמש גורם מונע. על רקע דברינו אלה אין לקבל את דעתו של מאק לפיה שתיקתה של מרים מני פרשת האישה הכושית ואילך מעידה על כך ש"מרים נרפאה מן הצרעת, אבל יש לשער שמעולם לא התאוששה מהמכה ומהעלבון" (עמוד 107).
יוער עוד כי מאק איננו מזכיר באיזו נקודה בדיוק החל הכרסום במעמדה של מרים שהוא משייך לה בהקשר לדיבורה נגד משה, שאותו מגדיר כ"הדרגתית... לאורך זמן" (עמ' 104), אולם מכל מקום חלף פחות משנה ממתן תורה שלגביו יש בידינו כמות נאותה של מקורות המתייחסים להיותה אחת ממנחילי התורה.
והנה, עם כל השלילה שמאק מייחס למרים סביב פרשת דיבורה נגד משה, מכל מקום הוא לא נמנע מלציין כי לאחר מותה פסקה הבאר, דבר המעיד למפרע שהמים נבעו בזכותה (עמ' 107), ומבחינה זו למרות שהזכיר את שתיקתה לאחר החטא הרי שעולה כאן במובהק קילוסה. כמו כן יש לומר כי מוקדש במקרא מקום לתיאור פטירתה של מרים (במדבר כ, א), ולו יצויר שסרחה בצורה מהותית ומשמעותית בתקופת המדבר, אפשר לשער שהסתלקותה לא הייתה מוזכרת.
מרים מתה לפי הנזכר ב"סדר עולם רבה" בשנת הארבעים לצאתם של ישראל ממצרים בראש חודש ניסן, אם כי מצויה גישה לפיה הסתלקה בי' בניסן (ראו תרגום ירושלמי, במדבר כ, א). בהקשר זה ראוי לציין את הנזכר בבבלי בבא בתרא (יז ע"א) לפיו מרים מתה בדומה לאחֶיה אף היא במיתת נשיקה על פי ה', אולם מחמת הצניעות לא נזכר עניין זה מפורשות בתורה. כמו כן, בהתאם לנאמר בזוהר פרשת חוקת (קפג ע"א), משה, אהרן ומרים, המכונים "תלתא אחין עלאין קדישין [=שלושה אחים עליונים קדושים]", מתו ונקברו במקומות שישראל עתידים היו להימצא בהם בסכנה. הקב"ה הקדים רפואה למכה כדי שזכותם תגן עליהם ותצילם.
סיכום
כפי שהראינו, מקורות ספרות חז"ל שיש בידינו על מרים הנביאה אינם תומכים בגישה שלפיה דמותה התמעטה והשפעתה דעכה לאחר יציאת מצרים, ואין בסיס לכך בכתובים עצמם. גם מדברי הנביא מיכה המעלה על נס את משה, אהרן ומרים יחדיו, נראה שלא סבר שחל פיחות במעמדה והוא לא נמנע מלהזכירה. כמו כן כפי שציינו, קיימת האפשרות להסב את הפסוק ממיכה גם על תקופת המדבר עצמה ולייחס את מנהיגותה לתקופה זו. לו היה חל שינוי מהותי בדמותה של מרים, הנביא מיכה לא היה מזכיר הערכה כה חיובית כלפיה.