פרשת חיי שרה: לא להתחרט על מעשה טוב

האות כ' במילה "ולבכותה" כתובה בכתב קטן, לרמז שאברהם לא בכה על שרה הרבה. הייתכן כדבר הזה?

הרב אלדד יונה הרב אלדד יונה 21/11/19 11:33 כג בחשון התשפ

פרשת חיי שרה: לא להתחרט על מעשה טוב
צילום: shutterstock

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על פטירת שרה אמנו. כך כותבת התורה (בראשית, כ"ג, א'-ב'): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". מי שרואה את הכתב בספר תורה עצמו, שם לב שהאות כ' במילה "ולבכתה" כתובה באות קטנה ולא באות רגילה.

כותב "בעל הטורים" במקום: "ולבכתה
-כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה. אי נמי שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין, ועל כן נענשה היא תחלה, והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו". אומר בעל הטורים שהאות כ' הקטנה מרמזת שאברהם לא בכה הרבה על שרה. הוא מביא שני טעמים אפשריים- או משום ששרה מתה בזמנה ולא כצעירה, או שהיא עצמה היתה כביכול אשמה בהקדמת מיתתה כשמסרה על אברהם דין לשמיים, וכידוע המוסר דין על חבירו נענש ראשון.

ננסה להציע רעיון נוסף מדוע אברהם לא בכה על שרה הרבה. הבראשית רבה (פרשה נ"ח, פיסקה ה') אומר ששרה נפטרה בסמוך לעקידת יצחק, מפני צער העקידה, ומהעקידה הגיע אברהם ישירות לקבור את שרה. במידה ואברהם היה בוכה הרבה על שרה, היה הדבר יכול להתפרש לנוכחים כאילו שהוא בוכה ומתחרט על מעשה העקידה, שכן לולא עקד את יצחק שרה עדיין הייתה בחיים. הוצרך אברהם לבכות קצת כדי לומר שהוא אמנם עצוב על פטירת שרה, אבל איננו מתחרט על המצווה הגדולה שעשה במעשה העקידה.

אומר הנביא יחזקאל (פרק י"ח, פס' כ"ד) "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל- צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם יָמוּת
". וכן הוא אומר (פרק ל"ג, פס' י"ב)  "וְאַתָּה בֶן-אָדָם אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ". אומר הנביא יחזקאל שצדיק שחזר בו מצדקתו וחטא, כל צדקותיו מהעבר נמחקות, וכן שצדקותיו מהעבר אינן יכולות להצילו ביום שהוא פושע וחוטא.

הגמרא במסכת קידושין (דף מ' עמוד ב') דנה כיצד הדבר יתכן ואומרת "רבי שמעון בן יוחאי אומר
 אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו', ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו שנאמר 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'. וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכויות? אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות". אומר רבי שמעון בר יוחאי שאדם שהיה צדיק כל חייו ובסוף ימיו הפך לחוטא איבד את זכויותיו הראשונות, ואילו אדם שרשע כל ימיו וחזר בסוף ימיו בתשובה נמחקו כל עוונותיו. שואלת על דבריו הגמרא מדוע שמעשיו האחרונים ימחקו את הראשונים ולא שייחשב כאדם שיש לו גם הרבה זכויות וגם הרבה עוונות? ומתרץ ריש לקיש שכאן לא מדובר על סתם אדם ששינה את מעשיו, אלא שהתחרט על מעשיו הראשונים. כלומר, אדם שהיה צדיק בתחילת ימיו, והתחיל לחטוא בסוף ימיו, אבל גם בשעת חטאו הוא שמח על השנים שזכה כן להתגבר על יצרו, הרי שזכויותיו הראשונות נשמרות, והוא בעל זכויות מהעבר וכן בעל עוונות מההווה. וכן אדם שחטא בתחילת ימיו, והתחיל לקיים מצוות בסוף ימיו, אבל לא התחרט ועשה תשובה על השנים שחטא, הרי שעוונותיו מהעבר נשארים, וגם יש לו את זכויותיו מההווה. אולם, כאשר אדם מתחרט על מצוותיו מהעבר- הן נמחקות, ויש להיזהר בזה מאוד.

לפני זמן לא רב התחלנו לומר "ותן טל ומטר לברכה". התחלנו לשאול גשמים בז' בחשוון, 15 יום אחרי סוף שמיני עצרת. מדוע חיכינו? משום שבזמן בית המקדש היו עולי רגלים שהיו צריכים לחזור לביתם, ולרחוקים ביותר לקח 15 יום לחזור הביתה, ואיננו רוצים שירד עליהם גשם בחזרתם. אולם, אם נשים לב, אנו מפסיקים לשאול טל ומטר ביום הראשון של פסח. מדוע איננו מפסיקים לשאול מר"ח ניסן, בכדי שלא ירדו גשמים על העולים לרגל בפסח בדרכם? לשאלה זו ניתנו כמה תירוצים ואוסיף את התירוץ שלי:

בואו ניקח דוגמא של אדם המקפיד ללכת לבית הכנסת כל שבת. אדם כזה, אם הוא בריא, ילך לבית הכנסת גם אם יורד גשם. הוא יתעטף היטב, וילך. אולם, אם בחזרתו ירד עליו גשם, הוא עלול להתחרט שהלך מלכתחילה. מדוע? לפני ההליכה אדם אומר "לא יעלה על הדעת שלא אלך" ולכן הולך גם כשקשה. אבל להתחרט לאחר מעשה קל בעיניו, משום שאינו יודע שזה מוחק את זכותו. הוא הדין בעלייה לרגל- חז"ל לא חששו שמישהו ימנע לעלות לרגל בפסח משום הגשמים בהלוך. אולם הם מאוד חששו שבחזור מהעליה לרגל בסוכות העולים יתחרטו על שעלו לרגל אם ירד עליהם גשם.

לפעמים אדם מלווה לחברו סכום כסף קטן. ההלכה מחייבת, אפילו בסכום קטן, להחתים את הלווה על שטר חוב. מדוע? ראשית- בכדי לא להכשילו להתכחש להלוואה ולא להחזירה. אסור לתת מכשול לפני אדם, ומי שמלווה בלי עדים או שטר עלול להכשיל את הלווה לגזול. שנית, אדם שהלווה למישהו כסף והלווה בגד בו ולא החזיר, טבעי שהמלווה יתחרט על מצוות ההלוואה שקיים, ויוצא שגם איבד זכותו, גם איבד כספו, וגם החטיא את הלווה בגזל.

לפעמים אדם היה נחמד מאוד לחברו, גמל עימו חסדים רבים. והחבר כפוי טובה איננו מחזיר טובה, אלא מתכחש למטיבו. כאן על האדם להתאמץ ולומר "אף על פי שהחבר לא זכר לי את הטובה, אינני מתחרט על שעזרתי לו. גם אם לא מגיע לו- הרי שה' ציווני לגמול חסד, ואני שמח שזכיתי לקיים מצוות ה' חשובה זו". הניסיון קשה, אך יש לעמוד בו.

אפילו בנוסח התרת קללות הנהוג אצל עדות המזרח בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, שבו מבקשים להתיר מנהגים שלא אמרו עליהם שהם "בלי נדר", וממילא הם נחשבים כמו נדר, מדגישים שחס ושלום איננו מתחרטים על עצם המנהג הטוב שזכינו לקיים, אלא אך ורק על כך שלא אמרנו מלכתחילה שמנהג זה הוא "בלי נדר".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן