פרשתנו מהווה כעין סיפור מעבר, בין דור האבות הראשון לדור האבות השני. הפרשה פותחת בפטירתה וקבורתה של שרה ובתוך כך מובא באריכות סיפור קניית מערת המכפלה, שם יקברו האבות כולם, שם קבור גם אדם הראשון, כדי ללמדנו על חשיבות השתדלותו של האדם לרכוש את מבוקשו בכוחות עצמו, לעומת מה שמקבל במתנה. לאחר מכן מתואר באריכות רבה מאד סיפור בחירתה של רבקה לממשיכתה של שרה. זו צריכה להיות מלאת חסד, אך יחד עם זאת מסוגלת להמשיך את מה שהחלה שרה יחד עם יצחק (כפי שיצחק ממשיך את אביו שהיה מידת החסד ע"י הדין שהיא מידתו של יצחק) ובסוף הפרשה לאחר שודאי לאברהם המשכיותם של התולדות על ידי בנו יצחק יחד עם רבקה, יכול אברהם לפנות את הזירה לממשיך דרכו.
כך גם ההפטרה פותחת ב"והמלך דוד זקן בא בימים", כפי ש"ואברהם זקן בא בימים". ואם כן צריך דוד לדאוג לכך שממשיכו יהיה מסוגל למלא את יעודו כשלשלת התיקון. ואם כן לעומת בית אברהם שם זוכה אברהם בסוף ימיו, לראות בשלום בית בין שני בניו, שהאחד נדחה ע"י שרה, וקוברים אותו שני בניו, לאחר שיצחק משלים את מה שהבטיח אברהם "ונשתחוה ונשובה אליכם", שראינו שאברהם שב ולא מצינו אימתי שב יצחק; ובפרשתינו נאמר "ויצחק בא מבא באר לחי ראי", שם שב ונפגש עם ישמעל ובחזרו נפגש עם אליעזר המביא לו את רבקה להמשיך בתהליך בנייתו של עם ישראל.
גם בהפטרה זו המסובבת את הדברים כך שדוד יראה את המתרחש ויכריע ששלמה הוא זה הצריך למלוך אחריו הינה אימו של שלמה, כפי ששרה עשתה בפרשיות הקודמות.
ובאמת זה הצריך למלוך אחרי דוד להמשיך את שרשרת המלך המשיח, הינו זה הממעיט עצמו ונוקט במידת הענווה, שראויה לאברהם משה אהרן ודוד, המאירים לנו את הדרך באמרם כל אחד לפי מעלתו "ואנכי עפר ואפר" "ונחנו מה" "ואנכי תולעת ולא איש". לעומתו של שלמה, אדניהו הנוקט במידת הגאווה באמרו אני אמלוך, כאשר כל מידתו של דוד היא להמליך את הקב"ה למלך על כל הארץ; אדניהו ששמו מורה על תחילת שם אדנות ותחילת שם הוי"ה אך אינו שלם בשניהם, אינו יכול להיות זה הממשיך את מלכות בית דוד ועל כן צריכה בת שבע בעזרתו של נתן "לעזור" לדוד להחליט ולהכריע ששלמה ששמו מורה על המשך המלכתו של ד' למלך על כל הארץ "שהשלום שלו" הוא זה הראוי למלוך אחריו על מנת ש"יחי אדני המלך דוד לעולם".
וכך מתחברים הפטרה ופרשה הן מבחינת מסגרת חיצונית של המאמץ של המשכיות הדורות והבחירה של אלו הראויים להיות נשאי הלפיד של עם ישראל והן מבחינה פנימית מצביעים על המידה הראויה שהיא הענווה הבאה המיוסדת על היראה, אותה למדה אותנו התורה בפרשה ובהפטרה הקודמת. וכך לאחר שהבטיחו את המשך קיומו ופיתוחו של עם ישראל שהוא המעט מכל העמים, שממעיט את עצמו בפני בוראו ושל מלכות ישראל שכל ייעודה הוא להביא ל"והיתה לד' המלוכה והיה ד' למלך על כל הארץ", יכולים אברהם ודוד לפנות את הזירה ליצחק ושלמה שיבנו יחד את בית ישראל.