מחיר העקדה

פרשת חיי שרה היא מחד, פרשה קשה וכואבת, ומאידך תקווה רבה טמונה בה. ידועה השאלה: מדוע נקראת הפרשה בשם חיי שרה כאשר הפרשה מיד בראשיתה, עוסקת במותה של שרה וקבורתה? ישנן שיטות המאדירות את המוות כדבר גדול וחיובי ליהודי. ממש רומנטיזציה של המוות. יש האומרים שצדיק במותו נקרא חי, ולכן בהחלט ניתן לומר על שרה שהיא חיה במותה - חיי שרה. אחרים יודעים לצטט את ספר הזוהר, האומר שצדיק במותו הוא בעצם "יתיר מבחיוהי", יותר חי מאשר היה בחייו. מכאן, ששרה במותה היא ממש חיה, והרבה יותר מאשר הייתה בחייה הגשמיים.

מכולם הגדיל לעשות הרב קוק, שפיאר את המוות עד שיוצא מדבריו כי הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות ליהודי בחייו, זה בעצם למות. הוא כותב: "המוות הוא חזיון שווא... מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם". כיוון שבעצם במות האדם, נשמתו יוצאת לחופשי, הולכת ומתדבקת בבוראה, ומה יכול להיות חיים, יותר מאשר הדביקות באלוהים חיים.

אך לעומת כל השיטות הללו, שמקורן בקבלה או במיסטיקה, ההלכה דווקא ראתה במוות כטרגדיה נוראה. לפיכך יש לנו את כל הלכות אבלות: שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, ולאחר מכן אבלות של שלושים יום וי"ב חודש על אב ואם. אם אכן המוות כל כך טוב, היה לנו לשמוח ולא להתאבל. אלא שההלכה ראתה במוות אסון, ולכן יש לנהוג בעצבות ובבכי ביחס כלפיו ובמפגש עימו.

אז חזרה השאלה: כיצד זה נקראת הפרשה חיי שרה? נראה לי לומר כי יש לקרוא את הפרשה שלנו כהמשך של החטיבה הספרותית המתארת את חיי אברהם ושרה. החל מפרשת לך לך, דרך וירא וכלה בחיי שרה.

אברהם אבינו שאל את הקב"ה בברית בין הבתרים, עת הובטחה לו ארץ ישראל: "במה אדע כי ארשנה"? הקב"ה ענה שיהיה זה "בזכות הקורבנות" (בראשית ט"ו 8 ורש"י שם). נהוג לפרש כי הכוונה של קורבנות היא העבודה בבית המקדש, אך לעניות דעתי הכוונה היא אלינו ממש. אנו, עם ישראל, הננו הקורבנות. אך אברהם אבינו אינו סתם אדם, כי אם אבי האומה. ככזה, הוא עצמו נדרש להקריב את הקורבן הראשון, וזוהי עקידת יצחק. אכן, רבים לצערנו הרב, הקריבו את בניהם, אך זה שונה, כיוון שהיה זה הקב"ה שעקד אותם. במקרה העקידה, אברהם אבינו נדרש בעצמו לאחוז בלהב המאכלת ולהקריב את בנו.

אומנם אנו נוהגים לפאר את מעשה העקידה, עד שבראש השנה אנו אומרים: "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור". אולם נדמה שהעקידה הרסה את חייהם של אברהם ושרה, וריסקה את עולמם.

תחילתה של בניית האומה (ציור: Laurent de La Hyre)

שרה אימנו מתה, ממש לאחר העקידה ובגלל העקידה. רש"י כותב: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". ואברהם, כיצד הוא התמודד עם החוויה הנוראה? הוא ירד מהבמה מיד לאחר העקידה וקבורת שרה שבעקבותיה. מעתה, המצלמה עוברת כביכול לדמויות אחרות, כך התורה, עוברת מעתה להתמקד באליעזר עבדו, ביצחק, ביעקב ובניו, ביוסף ואחיו. אברהם עצמו איננו עוד. אומנם מסופר על קטורה וששת בניו, אולם הם לא היו חלק מהווייתו הקיומית או אף מחייו הרוחניים. בשל כך הוא משלחם עוד בחייו מעל פניו, ואין לנו יותר מידע עליהם.

אברהם אבינו, שכל כך מוכר לנו מהתורה, מוריד מסך על חייו. הוא נותר אלמן ובודד, ערירי וממורמר, נמוג בייסוריו ונמק ביגונו, וכל זאת בעקבות העקידה. הוא אומנם נותר בחיים שלושים ושמונה שנים אחר כך, אבל זה כבר לא היה זה. מעתה הוא אנונימי ומאחורי הקלעים.

על מנת להבין יותר את הסבל שבחייו, נפנה לדברי הרב י"ד סולובייציק, בספרו בסוד היחיד והיחד תוקף הרב סולובייציק את אלה המשווים מימד פרגמאטי לקיום התורה והמצוות. אלה שרוצים לומר שהתורה מעניקה למקיים אותה שפע עושר ואושר, כבוד ובריאות. לשיטתו, זוהי רדידות דתית, ונפשו בוחלת בה:

אף על פי שאני תושב אמריקה זה שנים רבות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפרגמאטית על הדת. לדעתי אין האמונה באה לשרת את צרכי בני האדם... מעולם לא ניסיתי לבאר את תורת ישראל בקטגוריות של בריאות הנפש, שלוות הרוח וכיוצא בהן, אף על פי שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים, חרדים ובלתי חרדים... נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.

לאחר הקדמה זו, ממשיך הרב סולובייציק לומר את משנתו הפילוסופית בדבר החוויה הדתית, אשר מושפעת מאוד מהפילוסוף הדני סרן קירקגור וספרו על העקידה חיל ורעדה:

הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטלי, בויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, בהתמכרות אל המר והמוזר... הקרב את קורבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת.

בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את האל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה. הקב"ה אומר לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו..". כלומר אני תובע ממך את הקורבן הגדול ביותר. אני רוצה ממך את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשיא [תרמה] את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק ישחט על גבי המזבח, תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא יולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ, תמצא אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי הנפש. ובכל זאת אני תובע את הקורבן הזה.

אז מה פירוש שם הפרשה חיי שרה? היכן כאן האופטימיות? אלא שעד כמה שקשה לומר זאת, העקידה העניקה חיים. לא אברהם ושרה, אלה כפי שראינו איבדו את שלהם. הכוונה היא לאחרים, לאומה שנולדה בעקבות העקידה. רק עתה הבין אברהם, שהוא לא יהיה כאן לנצח, והוא מיד פועל להמשכיות האומה. הוא פונה אל אליעזר ומצווה אותו למצוא אישה ליצחק. יצחק כבר בן ארבעים (!!). חייבים לחשוב על העתיד. העקידה הביאה את אברהם לפעולה שתכליתה היא המשכיות, או שמא נאמר לידתה של האומה. העקידה ומותה של שרה, היו בעצם תחילת חיי ישראל, העם כולו.

הדבר גם יקבל משמעות נוספת עת נצטט את מליצתו של הבעש"ט: "מתוך הבכי האינסופי - בא הניגון". הבכי האינסופי הוא זה שדווקא ממנו יוצא הניגון. זה השייך לעולם המחשבה, זה שאינו יכול להיות מבוטא במילים, זה שהיכלו הוא הגבוה ביותר. גם הבכי של העקידה הוציא מתוכו את הניגון הנעלה, הוא היצירה של עם ישראל.

ההקרבה אם כן, אינה מעניקה דבר למקריב או לקורבן, להיפך. אולם ההקרבה היא המעניקה את העתיד כולו לאחרים. אברהם ושרה שילמו את מחיר ההקרבה והעקידה, אולם הקורבן שלהם, נתן לנו את החיים. אכן שם ראוי נקראה הפרשה, פרשת חיי שרה.

הרב ד"ר אמיר משיח משמש כרב בית הכנסת לצעירים, פתח תקוה ומרצה במכללת אורות