פרשת חיי שרה: על האיחור

כשנראה היה שהכל הסתיים, שמשימתו של העבד הוכתרה בהצלחה - הוא מביא אישה ליצחק, היא הסכימה, המשפחה הסכימה - לפתע צץ עיקוב

ד"ר משה מאיר
כג בחשון התשעט
,
01 בנובמבר, 2018 22:22
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

כשנראה היה שהכל הסתיים, שמשימתו של העבד הוכתרה בהצלחה - הוא מביא אישה ליצחק, היא הסכימה, המשפחה הסכימה - לפתע צץ עיקוב:

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, 
וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי.
וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ: תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר, אַחַר תֵּלֵךְ. 

בקשה הגיונית, עם צידוק רגשי. תן לנו עוד רגע, שניים או עשור. העבד מבקש שלא יבקשו זאת ממנו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 
אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי, 
שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.  

למה? מדוע להתעקש ולסרב לבקשה אנושית ומשפחתית שכזאת? ה' הצליח דרכך - כל הכבוד. מדוע זאת עילה לצאת לדרך מיד, לא לתת למשפחה עוד שהות להיות במחיצת אחותם?
'עת לכל' הורה לנו החכם מכל אדם:

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת  / וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת / וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג / וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ / וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת / וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד / וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים / וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק / וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ / וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר / וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ / וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב / וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה / וְעֵת שָׁלוֹם. 

קהלת הבין, שאלת המעשה כוללת את שאלת העיתוי. אותו מעשה, אותן כוונות, בזמן אחד מתאים ובאחר - לא. העבד הרגיש כיצד ההתרחשות זורמת, יש 'עת רצון', ולכן זה העיתוי ואסור להחמיץ אותו. והנה, אותה תובנה, בלשונם של החכמים:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: 
מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? 
שכתוב: [שמות ל"ג] 'פני ילכו והנחתי לך'; 
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. האם יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא?
כן. 
ששנינו: [תהלים ז'] 'ואל זועם בכל יום'. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב בו: [במדבר כ"ד] 'ויודע דעת עליון'. 
דעת בהמתו [האתון] לא ידע - דעת עליון ידע?! 
אלא: מלמד, שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. 
...וכמה זעמו? רגע. 
וכמה רגע? אמר רבי אבין ואם תאמר רבי אבינא: רגע כזמן שלוקח לומר 'רגע'. 
ומתי רותח [כועס]? 
אמר אביי: בשלוש השעות הראשונות של היום, כשכרבולת התרנגול חיוורת והוא - התרנגול - עומד על רגל אחת. 
כל שעה ושעה גם עומד כך? 
כל שעה יש בכרבולת נימים אדומות, באותה השעה אין בה נימים אדומות. אותו המין שהיה בשכונתו של רבי יהושע בן לוי, היה מצער את רבי יהושע מאוד בפסוקים [מוכיח לו ששיטת החכמים סותרת את כתבי הקודש].
יום אחד לקח רבי יהושע תרנגול, והעמידו בין רגלי מיטתו והתבונן בו. חשב רבי יהושע: כשיגיע רגע הכעס של אלוהים, אקלל את המין. הקללה בזמן הכעס העליון, תפעל ותפגע במין. 
כשהגיעה שעת הכעס, התנמנם רבי יהושע והחמיץ אותה. 
אמר: אלמד מכאן שאין זו דרך ארץ לכוון לעת הכעס. [תהלים קמ"ה] 'ורחמיו על כל מעשיו' כתוב, וכתוב: [משלי י"ז] 'גם ענוש לצדיק לא טוב'. 

יש עת של כעס בשמים, האדם המכוון אליה, יכול להעצים את כעסו שלו ולהפכו לכעס פוגעני. על פניו נראה כי זאת תמונה מכאנית של ריבונו של עולם. לא אישיות דינאמית הכועסת כשעולה בה הכעס, אלא יש שעה שבאופן קבוע ללא קשר לנסיבות - היא עת הכעס. אך למעשה זאת תמונת אמת, המתאימה גם לאדם. יש עת גם לרגשות. יש זמן שבו גואים רגשות רומנטיים - כשעת השקיעה, יש עת של כעס - כשעת בוקר. העיתוי הוא חלק מהמהות. התלמוד גם רומז שעת הכעס של ריבונו של עולם, היא עת הכרבולת החיוורת - החיוור הוא הפוך לאדום הכועס, כלומר הכעס הוא כעס עדין. יתרה מזו, רבי יהושע נרדם בעת הכעס, ומורה כי צריך לדלג עליה ולא לנצל אותה...
חידת האיחור היא החידה המרכזית במחזה המלט של שקספיר. המלט נקרא לנקום דם אביו, אך משתהה ומתאחר. למה? זאת השאלה שקולמוסים רבים השתברו עליה. וכך הוא אומר, בנסותו להבין את נפשו המסוכסכת:

בסתר לבבי ניטש בי איזה קרב, 
אשר טרד שנתי; נדמה לי: משכבי
קשה מנחושתיהם של אסירים; לפתע - 
אשרי עושי לפתע, שהרי ראינו,
כי מעשה נמהר סופו שהוא מועיל, 
עת חשבונות רבים יכשילו; זה האות,
כי אצבע אלוהים חותכת גורלנו, 
ואך לשווא נשקוד לצור את צורתו... 

כמו בפרשתנו, המלט מרגיש כי אצבע אלוהים שותפה במעשה האנושי - 'וה' הצליח דרכי' של העבד. העיתוי המהיר מאפשר את השותפות הזאת, האיחור וההתמהמהות מחמיץ אותה, מותיר את האדם המסוכסך - בהגדרה - עם עצמו, מתלבט ומגמגם אל מול המעשה - להיות או להיות, לעשות או לא לעשות... 
הביטוי היפה ביותר לצירוף בין העיתוי ובין השותפות של מה שמעבר לי בחיי, מצוי באגדת דוד:

כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. 

ונעמי שמר שרה:

אני גיטרה 
הרוח מנגן עלי 
בחילופי עונות 
אני גיטרה 
מישהו פורט עלי 
בחילופי המנגינות.
...
אני גיטרה 
הייתי פעם עץ אולי 
ובתיבת התהודה 
אני זוכר את 
כל מי שניגן עלי 
ואני אומר 
תודה.
 

02.11.2018

1. ממה חשש העבד ...... (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
מלבן אחיה.
שהוא שקפץ והציע את הצעת ה"איחור" ["ויאמר אחיה ו....]
ואמו נגררה אחריו אומנם ברגש טהור של קשיי פרידה.
האב הפאסיבי בתו -אל שהכיר את בנו ואת התרגילים שלו .
רמז לעבד קח ולך עכשיו.
שמבחינתו - מבחינת בתואל. "בתו" רבקה
ליצחק בצו ה"אל" .

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הצפה צילום: פלאש 90, אדי ישראל

לקראת הסופה: חברת החשמל פרסמה הנחיות בטיחות לציבור

קרא עוד