יעקב ממשיך בדרכו לארץ כנען. צרת לבן כבר מאחוריו, וכעת הוא עומד בפני הצרה הבאה – צרת עשו. עשו אחיו, שגרם לבריחתו לפני כעשרים שנה לחרן, הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו. קשה לדעת אם פניו למלחמה או לשלום. אומרים חז"ל (והובאו הדברים ברש"י לפרק לב פסוק ט):
"התקין עצמו (יעקב) לשלושה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כב) 'וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו'. לתפילה (פסוק י) 'אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם'. למלחמה 'וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה'".
פרשת השבוע פרשת וישלח
הסתיימו ההכנות לפגישה הצפויה – "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (לב, כב-כד). את כל בני ביתו העביר יעקב במעבר יבוק, אך הוא לבדו נשאר – "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (לב, כה).
מבאר הרלב"ג (מהדורת מעליות, ביאור הפרשה, עמ' 412):
"ונשאר יעקב לבדו להעביר קצת קניניו שנשארו שם, וישן שם, ונראה לו בנבואה מלאך ה' כאילו הוא איש; ולעוצם דבקותו בו וקורבת מדרגתו ממנו נדמה לו שהוא נאבק עימו. עם שכבר ראה יעקב זה ההתאבקות מפני טרדת דמיונו בענין עשו וחושבו להמציא תחבולות להפילו אם יקום עליו להכותו, כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ראו ברכות נה ע"ב)".
לדעת הרלב"ג, ההאבקות עם המלאך במעבר יבוק היתה במראה הנבואה בעת שיעקב ישן. יעקב רואה בחזונו את עצמו נאבק עם מלאך, דבר המעיד על מעלתו של יעקב. אמנם לראיית ההאבקות יש סיבה נוספת והיא מחשבותיו המטרידות אודות הפגישה עם עשו ו"אין מראין לו לאדם - גם במראה הנבואה - אלא מהרהורי לבו".
דעתו זו של הרלב"ג שההאבקות עם המלאך היתה במראה הנבואה היא בעקבות הרמב"ם שכתב (מורה הנבוכים חלק שני פרק מא):
"ודע כי מי שבא בו כתוב שדבר עמו מלאך או באהו דבר מהשם, שזה לא יהיה בשום פנים אלא בחלום או במראה הנבואה". וכן כתב הרמב"ם במפורש ביחס לסיפורנו (שם פרק מב):
"וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה".
לדעת הרמב"ם, פגיעת המלאכים המוזכרת בסוף הפרשה הקודמת – "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" – היא סיפור ההאבקות אלא שהפסוקים כתובים בכלל ופרט. בכל אופן, ההאבקות היתה במראה הנבואה כיון שכל ראיית מלאך אפשרית רק בנבואה.
על גישתו זו של הרמב"ם חלק הרמב"ן בתחילת פרשת וירא, ונדון כאן רק באמור לגבי סיפורנו.
כתב הרמב"ן: "... וכן אמר (הרמב"ם) בענין 'וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ' (לב, כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ... ".
הרמב"ן טוען שההאבקות לא היתה במראה הנבואה. ראיתו היא מהמשך הסיפור: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (לב, כו). ובעלות השחר לאחר שיעקב הסכים לשלח את המלאך, והמלאך ברכו, נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (לב, לב). לוּ היתה ההאבקות במראה הנבואה - טוען הרמב"ן - לא היתה מותירה ביעקב רושם מציאותי, ולא היה צולע על ירכו בסיומו של המראה.
מאידך, דעתו של הרמב"ן היא:
"במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת (=פרשת וירא) ופרשת לוט, וכן "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (לב כה), וכן "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ" (לז, טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש".
הרלב"ג, כאמור, סבר כדעת הרמב"ם; ואף הוסיף ביאור המיישב את קושייתו של הרמב"ן (מהדורת מעליות, עמ' 415):
"ואם יְסַפֵּק מְסַפֵּק ויאמר: איך יתכן שישאר לו מזה זה־הרושם, שהיה צולע על ירכו כאשר הקיץ? נאמר לו שזה אפשר אצלנו לאחת משתי סיבות: הסיבה האחת היא שאנחנו נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שיהיו לאדם בעת השינה, לפי שהדמיונים ההם יניעו כלי הנפש הנעה־מה. וזה, שכבר תראה שיחלום האדם והוא שוכב עם אשה, ויראה קרי כאילו היה זה פועַל שלם בהקיץ; וכן תמצא שיחלום האדם שהוא נופל ממקום גבוה, ויתנועעו מפני זה איבריו בעת השינה תנועה חזקה נפלאה, וזה מבואר מאד מן החוש. ולזאת הסיבה
אפשר שיקרה לו כשראה שנקעה כף ירכו בחלום, שישאר לו מזה רושם במקום ההוא מצד תנועה תקרה לו, ולזה אפשר שקרה שמצא עצמו צולע על ירכו כאשר הקיץ".
הסיבה הראשונה שמציע הרלב"ג לצליעתו של יעקב בהקיץ, למרות שההאבקות היתה בנבואה היא, שלדמיונות (=חלום ואף נבואה) שיש לאדם בעת שנתו ישנה השפעה פיזית על גופו, כאילו הדברים שאותם הוא רואה בדמיונו נעשים בפועַל. לכן, כאשר ראה יעקב בשנתו במראה הנבואה שהוא נאבק עם המלאך הניע את גופו תנועה של האבקות אשר גרמה לו לצליעה.
פרשת השבוע פרשת וישלח
"והסיבה השנית היא שכבר יתעורר הדמיון לפעמים מהדברים שיתפעל האדם מהם בעת השינה. ולזה יקחו הרופאים ראיה חזקה על ענין החולי מחלומות החולה. והמשל, שאם יגע הישן בדבר קר – יחלום שהוא במים קרים, או שכבר ירד עליו השלג והכפור ומה שיִדמה לזה; ואם יגע בדבר חם – יחלום שהוא באש, או שהשמש מכה עליו ומה שיִדמה לזה. וזה דבר אין ספק בו, כי החוש יעיד על זה. ולזאת הסיבה תמצא שכאשר יִגבר המוֹתר הזרעי באדם ויתעורר לצאת – יחלום שהוא שוכב עם אשה. ולזאת הסיבה בעינה הנה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה – יחלום שכבר הוכה במקום ההוא בסיבת ריב היה לו עם איש־מה בחלומו, וזה ממה שיקרה הרבה גם כן לפי מה שהושג לנו בחוש. ובהיות הענין כן, הנה היה אפשר שקרה ליעקב בסיבת העמל שעמל בהעברת הנחל לכל אשר לו, שיתחדש לו כאב בכף הירך בעת השינה, ונדמה לו מפני זה בחלומו־של־נבואה שיתאבק עם זה האיש ושתֵקע כף ירכו בהֵאבקוֹ".
הסיבה השניה שמציע הרלב"ג היא הפוכה מהסיבה הראשונה. לא המראה שראה יעקב הוא שגרם לכאב בכף ירכו, אלא להיפך הכאב שבכף ירכו הוא שגרם לראיית מראה ההאבקות.
בהתאם למצבו הפיסי של הישן בעת שנתו יהיו חלומותיו. אדם שנוגע בדבר קר בשנתו - יחלום שהוא במים או שיורד עליו שלג; ואדם שנוגע בדבר חם בשנתו - יחלום שהוא באש או שהשמש מכה עליו.
יעקב עבד קשה מאד באותו לילה, הוא העביר את כל משפחתו וכל רכושו במעבר יבוק. העבודה הקשה גרמה לו לכאב בכף ירכו. כאב זה הוא שגרם לו לראות במראה הנבואה את ההאבקות ואת נקיעת כף הירך.
ביאור זה מחדש לנו סיבה נוספת למראה ההאבקות: הזכרנו קודם את לימוד מעלתו של יעקב שרואה את עצמו נאבק עם מלאך, וכן את מחשבותיו אודות הפגישה הצפויה עם עשו; וכעת אנו לומדים שיתכן שהכאב שהיה ליעקב הוא שגרם למראה ההאבקות.