(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (פרק לב)
ידועים דברי חכמים על יעקב החוזר לארצו ולמולדתו ומכין עצמו בשלושה דרכים למפגש עם עשו אחיו. בלשונו של רש"י (לפסוק ט): "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון – להלן (פסוק כא) 'ותעבור המנחה על פניו'. לתפלה – (פסוק ט) 'אלהי אבי אברהם'. למלחמה – 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'".
רבינו בחיי עומד גם על האופן שבו התפלל יעקב, שלא פתח תפילתו בבקשת ההצלה מיד עשו; כך הוא כותב:"קטנתי מכל החסדים. מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו, ואדנות האדון אשר הוא אליו עבד, זהו שאמר: את עבדך. ושיתבונן ברבוי חסדי השם יתברך וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד עליו השלום: (תהלים טז, ב) "טובתי בל עליך". יאמר: מתבונן אני בדרכי השם יתברך שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק חסד גמור, זהו: "טובתי בל עליך", כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך. ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. וכן אמר יעקב: "הצילני נא"".
לפני שאדם מבקש את בקשתו מאת ה' הוא צריך להכיר את פחיתותו ואת מעלת ה'. וכמו כן עליו להתבונן בריבוי חסדי ה' אתו. אדם שמכיר ויודע דברים אלו מבין היטב שהקב"ה אינו חייב לו דבר, ושהוא אינו פונה בדרישה לקב"ה למלא את בקשתו אלא כעבד הפונה אל אדונו, שכל הארת פנים שיאיר לו האדון היא חסד גמור. בלשונו של דוד המלך: "טובתי בל עליך" – הטובות שה' עושה לי אינן מצד החוב שהוא חייב לי. הקב"ה אינו חייב דבר למי מבריותיו, וכל השפע שהוא משפיע הוא אך חסד וטובה.
זוכר את יתרון מצבו בהווה מימי הרעה שבעבר
כך נהג יעקב, ובטרם ביקש מה' הצלה מעשו הקדים ואמר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ". הוא מכיר בהיותו עבד לה' והוא מכיר בכך שכל טובות ה' עמו הם חסדים.
דבר נוסף שמזכיר יעקב לפני בקשת ההצלה הוא: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". למרות מצבו הקשה בהווה, כשעשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, יעקב אינו צובע את כל חייו בצבע שחור, אלא מכיר ויודע שמצבו הנוכחי עם שני מחנות של נשים וילדים עבדים ושפחות וצאן ובקר הוא עדיף בהרבה ממצבו לפני כעשרים שנה כאשר עבר במקלו את הירדן. גם דבר זה חשוב לזכור לפני הבקשה מה'; כותב רבינו בחיי:
"כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת".
יתכן שכוונת רבינו בחיי לומר שלמרות שיעקב אינו נמצא בזמן של שלוה, הוא בודאי זוכר את יתרון מצבו בהווה מימי הרעה שבעבר. ומכאן ברור שגם אדם שנמצא בזמן של שלוה אסור לו לשכוח את מצבו בעבר ואת חסדי ה' עמו שקידמוהו למצבו היום. אסור בשום אופן שההווה ישכיח מן האדם את העבר, בין אם ההווה הוא עת שלוה ובין אם הוא עת קשה.
רק לאחר ההכרה הברורה במעמדו הנחות בעומדו לפני הקב"ה, ובחסדי ה' עמו שהגיעוהו עד הלום, רק אז פונה יעקב בבקשה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".