פרשת השבוע שעבר הסתיימה כאשר מספרת התורה שבשובו של יעקב אבינו לארץ ישראל מתרחש מפגש הדומה מאד לזה שמתואר בתחילת אותה הפרשה:
"ויפגע במקום ... והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" בתחילת הפרשה, "ויפגעו בו מלאכי אלקים" בסוף הפרשה. וכמו שבסוף הפרשה לא היה זה בחלום אלא במציאות, כך בתחילתה, עצם העובדה שיעקב היה מסוגל לחלום, גרם לכך שקם סולם שחיבר בין השמים והארץ, שזה דווקא תפקידנו לתיקון העולם, היינו להעלות את העולם השפל לרום המעלה הנקראת "השמים" ובו בזמן לעשות שמה שכבר קיים בבחינת אמת אידיאלית בשמים יהיה בפועל ממש במציאות הארצית.
החלום מבטא את שאיפותיו של האדם. לא החלום שאנו חולמים כשאנו ישנים, המשחזר לרוב את החוויות של היום הקודם, אלא החלום המחייה אותנו בהקיץ, המושך אותנו אל העתיד.
נגד כל אותם המבקשים להרדים אותנו באומרם לנו: "תהיה מציאותי, תפסיק לחלום" מתייצבת דמותו של יעקב אבינו המלמד אותנו שאין דבר מציאותי יותר מאשר החלום עצמו; שמי שאינו מסוגל להאמין ששאיפותיו יכולות להתממש, וחושב שהאידיאל הוא בהכרח אוטופיה, כבר וויתר למעשה לכבדות הכאן ועכשיו הנקראת המציאות הנוכחית וחלומותיו הם רק משאלות שווא. אדם כזה אינו יכול לפעול לשנות את המצב, לחולל את המהפיכות הדרושות לכך. למעשה רצונו אינו רצון והוא חי ללא תקווה. זהו למעשה התיאור של עולמו הפנימי והחיצוני של עשו: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?" הבכורה המייצגת את אחריותו של האדם כלפי אלקים ואדם וכלפי עצמו, אתגר ומשימה גם יחד, באמונה שלמה שהתוכנית שהקב"ה הציב בפניו הינה בר ביצוע.
כשיעקב אבינו חוזר למה שקרא בדברו אל לבן "מקומי וארצי", התורה מתארת את היעד במילים "ויעקב הלך לדרכו". החזרה לארץ ישראל - וזה יתגלה בתחילת הפרשה הבאה - אין סופה שקט ושלוה אלא דרך, דרכה של תורה, של מאמץ מתמיד כדי להפוך את החלום למציאות. לזה אנו קוראים ימות המשיח.
על הדרך הזאת יזכה יעקב אבינו לשם ישראל - "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". את השם ישראל הוא מקבל גם משרו של עשו וגם מהקב"ה, וכדי לקבל אותו מהקב"ה הוא חייב להתמודד קודם עם שרו של עשו, זאת אומרת עם השקפת עולמו של עשו, עם האידיאל של הציביליזציה האדומית. כידוע שעשו יעשה הכל כדי למנוע מיעקב להצליח ורק כשאי אפשר לו אחרת - וירא כי לו יכול לו - יסכים לברכו אחרי היאבקות שממשיכה עד עלות השחר ואשר העלתה אבק עד כסא הכבוד. אבל גם זה לא יהיה אלא רק אחרי שינסה לפגוע בזרעו של יעקב, "ויגע בכף ירכו". כוונת פגיעה זו בכף הירך, בגיד הנשה, משמעותה פגיעה ביכולת של יעקב להעביר את חלומו לזרעו אחריו, ובעיקר לאותו הבן שטרם נולד, אחיו של יוסף הצדיק איש החלומות, הילד זקונים קטן אשר נפשו קשורה בנפשו, המייצג את עתידן של ישראל, את הכח של הצעירות התמידית המלווה את בחינת "אב זקן" של ישראל, המחברת ומקשרת את העבר הכי ותיק לעתיד הכי רענן.
את הפגיעה הזו בכף הירך שממנה יתרפא יעקב אחרי שהיה לרגע צולע על ירכו - "ויבוא יעקב שלם עיר שכם", שלם שנתרפא מצליעתו - יש להבין אותה על פי הפשט הכי פשוט שבכתב התורה. המילה "ירך" נכתבת יוד-ריש-כף. שרו של עשו פגע בכף של הירך ותקע כ"ף היר"ך. חז"ל מסבירים שאותיות "ירך" הן ראשי תיבות של "ים", "רקיע", "כסא". וכך נאמר: תכלת (זאת אומרת התכלית שהאדם צריך להשיג העומדת לנגד עיניו בציצית - וראיתם אותו), תכלת דומה לים, הים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד.
ניסיונו של שרו של עשו היה לנתק את כסא הכבוד מהשרשרת של התכלית, ובמילים אחרות לנתק את העולם של החוויה הארצית שהים והרקיע שייכים אליה ממקור המשמעות של התכלית, שהוא כסא הכבוד, מקום שנשמות ישראל נחצבות משם. לכן הגיע האבק "עד כסא הכבוד". תקיעת כ"ף היר"ך משאירה את האדם באותו מצב של חוסר יכולת להאמין בכך שיש בכוחו להגשים את חלומותיו אם רק ירצה מספיק. כסא הכבוד הוא לא רק מקור התקווה, הוא גם מקור הוודאות. ביציאת מצרים יתמודד עם ישראל עם פגיעה דומה במלחמתו עם עמלק - בגימטריה "ספק". וכמו שיעקב אבינו ובני ישראל התגברו על המכשול כך גם אנחנו נזכה להתרפא מכל צליעות הגלות ועין בעין נשוב לראות בשוב ד ציון.