תישארי בבית ואל תצאי, אמר שמעון, אין כאן שום דבר שמתאים לנשים לעשות בחוץ. ולפני שהוא יצא הוא עוד הספיק להעיף מבט בשרוולים הרחבים שלי ולהעיר "ותסגרי את השרוולים האלה, דינה. בחייך את כבר לא ילדה קטנה." שמעתי אותו נועל אחריו.
הם תמיד נועלים אותי בפנים. גם כשהגענו לכאן לפני המפגש עם דוֹד עשיו אבא נעל אותי ולא נתן לי לראות אותו. "אני מכיר את אחי, דינה," הוא אמר "כשזה מגיע לנשים, יש לו רק דבר אחד בראש ואת לא רוצה להיות אשתו ה.. אני לא יודע כמה. כשעזבתי כבר היו לו שלוש."
"ולך יש ארבע" אמרתי לעצמי.
זבולון סיפר לי על המפגש עם דוֹד עשיו. "מכולנו הוא הכי דומה לשמעון" הוא חייך. ושמעון שמע והרביץ לו. ואז לוי בא ואמר: "זבולון הבדיחות שלך לא מצחיקות." ונתן לו טפיחה קלה על הראש. שמעון תמיד היה קצת חמום מוח. ולוי? הוא תמיד עשה מה ששמעון אמר לו. לפעמים נדמה לי שלוי הוא פשוט כזה שעושה מה שאומרים לו. יש לו אופי כזה קצת כמו של משרת. ואפילו אם נניח שמעון יגיד לו להרביץ לבן של רחל או אפילו לכל האחים הוא יעשה את זה. וגם אבא תמיד אומר שהם צמד חמד וחייבים להפריד ביניהם.
אחר כך אבא נכנס ואמר "ברוך ה, חזרנו הביתה." ואני אף פעם לא הייתי כאן והבית שלי הוא בכלל בחרן. וכאן כל כך משעמם ובודד לי ואני מתגעגעת לחברות שלי ו... ו...
נמאס לי אני יוצאת!
הצלחתי לפתוח את הבריח ולחמוק החוצה. בחוץ שמעתי קולות זמר ונגינה. התחלתי ללכת אל עבר העיר וליד הבאר עמדה נערה ומילאה את כדה. כשראתה אותי אמרה "שלום. באת לחגיגות?"
"חגיגות?" שאלתי.
"את לא מכאן. היא ספק שאלה ספק קבעה. "לא." התנצלתי. "אנחנו חדשים כאן. באנו מחרן. האהלים שלנו שם." אמרתי והצבעתי לעבר מקומנו. "אני דינה בת יעקב" אמרתי. "ואני עדה בת חמור" אמרה הנערה והושיטה לי את ידה. "בואי."
הקולות הלכו והתחזקו וכשהגענו לכיכר המרכזית ראיתי אותם. נערים יחפים עטויי מסכות ולבושי נוצות צבעוניות רקדו ריקוד פרוע ואלים לקול מנגינה מהפנטת. רגליהם החזקות טופפו בעוז על האדמה הכבושה. לפתע פסקה הנגינה. הנערים עצרו את המחול ואחד מהם הסיר את המסכה מפניו. הן היו חזקות ואציליות והחיוך על פניו היה של אדם המכיר בערכו. הקהל פרץ במחיאות כפיים וקריאות שמחה. הנערים עזבו את הרחבה המרכזית והנער מגולה הפנים ניגש ישירות אלינו. ליבי החסיר פעימה. הוא ניגש אל עדה הרים אותה בזרועותיו החסונות ונשק על פיה. "תוריד אותי. תוריד אותי." הצטחקה עדה. הנער הוריד אותה על הארץ ושניהם פרצו בצחוק. "זאת דינה בת יעקב" אמרה עדה והצביעה עלי. "החברה החדשה שלי." "שכם בן חמור" אמר הנער ונשק לידי. ליבי ניתר בקרבי. "אחי" אמרה עדה והניצוץ שזרח בעיניה זרח בעיניי ובעיניי שכם.
נכון. רציתי אותו.. אבל לא ככה. לא כמו שזה קרה. מאחורי השיחים. כשאני צועקת: "לא! שכם. אתה מכאיב לי! לא ככה." ואף אחד לא שמע אותי. ואף אחד לא בא לעזור. אחר כך שכם התנצל ואמר לי: "אל תבכי. נו די. מה זה משנה מה היה. אני אלך לאבא שלך ואני אשלם כמה שירצו ואת תהיי אשתי. יהיה לנו טוב. את תראי." ואני רק בכיתי בכל הזמן הזה שהוא דיבר.
אחר כך הוא נעל אותי בבית ואמר לעדה לשמור עלי שלא אצא החוצה והוא ואבא שלו הלכו לכיוון האהלים שלנו. עדה שאלה למה אני בוכה כל כך הרבה ואני סיפרתי לה מה שקרה והיא אמרה שאני סתם שקרנית כי שכם הוא האיש הכי נכבד פה בעיר ואולי הוא יהיה ראש המקום יום אחד. וכולם אוהבים אותו כאן וכל אחד יתן לו ברצון את בִּיתו בלי תמורה בכלל הוא יכול להתחתן עם כל בחורה פה ומה פתאום שהוא יעשה דבר כזה לבחורה זרה?
ואני רק רציתי הביתה.
כששכם חזר הוא אמר: "מטורפים האחים שלך. את לא תאמיני מה הם ביקשו ממני לעשות בשביל להתחתן איתך. אבל אני מוכן לכל. אני אוהב אותך דינה." והוא ליטף את שערי ולאט לאט הבכי שלי נגמר. ועדיין לא הייתי בטוחה לגמרי שאני רוצה להתחתן איתו אחרי מה שהוא עשה לי אבל הוא ראה שאני ככה מהססת וצעק עלי: "את לא מבינה שחוץ ממני אף אחד כבר לא יקח אותך? את משומשת. איזה גבר יקח אישה משומשת? אפילו אבא שלך הבין את זה." ואני התחלתי שוב לבכות והבנתי שזה כנראה הגורל שלי. כי רק שכם מוכן להיות איתי עכשיו וחוץ מזה אולי זה לא כל כך נורא להיות אשתו של הנכבד בבני העיר. והנה הוא אפילו מוכן למול את עצמו למעני.
ושכם מהר הלך הביתה והוא וכל הגברים בעיר מלו את עצמם. כי זה היה התנאי של האחים שלי לשכם כדי שיוכל להתחתן איתי. ואחרי שלושה ימים פתאום שמעתי רעש נוראי מבחוץ ואז צעקות ושקט.
ושמעון עמד מולי ואמר: "בואי דינה, הולכים הביתה." ואני לא רציתי ללכת. כי עוד מעט החתונה ואם אני אלך אז אין לי יותר חיים. ככה שכם אמר כל הזמן. אבל שמעון אמר: "לא מעניין אותי מה את רוצה." ואחז בידי האחת ולוי שהגיח מאחוריו אחז בידי השניה והם לקחו אותי בכח משם.
כל הדרך החוצה ראיתי גופות של אנשי הכפר. וכשראיתי את הגופה של חמור מבותרת לצד הגופה של שכם התחלתי לצרוח ולוי אמר: "די כבר דינה, את לא קולטת שלא הייתה לנו ברירה?"
כשבאנו הביתה נשכבתי במיטה ורק רציתי לישון. אבל שמעון עוד הביט בי במבט חצי מרחם חצי נוזף ואמר: "אמרתי לך לא לצאת. חבל שלא שמעת בקולי."
אחר כך שמעתי את אבא צועק עליהם. "עכרתם אותי." הוא אמר. "יכולנו לגמור את כל הסיפור בשקט. נכון. התחיל רע. לפעמים סיפורים מתחילים רע אבל הילד אהב את הילדה. היו מתחתנים. הם היו מוכנים לשלם מוהר עצום. תוך כמה שנים היו שוכחים הכל. שום דבר רע לא היה קורה. ובמקום זה הלכתם ועשיתם את הדבר הנורא הזה. הם נוקמים. אני מכיר אותם. אף פעם לא יהיה לנו שקט מהם. שלא לדבר על הילדה. חשבתם שאתם עושים לה טובה? מי ייקח אותה עכשיו במצב הזה שלה?"
ככה הוא דיבר שעות ואני רק בכיתי כל הזמן הזה.
ואז היה רגע שקט. הרמתי את הראש מהכר ושמעתי את שמעון אומר: "דינה היא לא חפץ בשוק שמוצע למכירה." ואבא אמר "אתם עוד צעירים. אתם לא מבינים איך העולם עובד" ואז שניהם אמרו ביחד: "אף אחד לא יעשה מאחותנו זונה." ובתוך השקט אחר כך שמעתי את המילים שלא נאמרו: "אפילו לא אבא שלה."
הם לא מדברים איתי. אף אחד. לפעמים הם מסתכלים בי במבט מרחם. לפעמים במבט מאשים.
הם עוברים לידי על קצות האצבעות ואני רוצה לפעמים לצעוק ויודעת שגם כאן בבית שלי אף אחד לא שומע אותי.
ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על הזוועה ששמעון ולוי השאירו שם בכפר. על הטבח הנורא שלהם ועל הביזה.
אבל עם כל כמה שאני מבינה את אבא ואת הכעס שלו עליהם אני לפעמים חושבת שלא כל הבנות זכו שיש להם אחים כאלו שמוכנים להקריב את עצמם ואת השם הטוב שלהם רק כדי לתת לנו הרגשה שאולי בכל זאת, ככה לפעמים יש גם מישהו ששומע אותנו. שמקשיב לצעקה.
"שמע ישראל לקולות מסביב
שמע ישראל ואולי יבוא יום
אל תאטום את אזניך וליבך - לא!
שמע ילדים וילדות
שמע את אנחת השדות"
(שמע ישראל/אהוד מנור)