עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו

(ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: (ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:

(פרק לג)

האלשיך הקדוש עמד על כך שבפסוק ג נזכר "אחיו" ובפסוק ד נזכר "עשו"; כדי לעמוד על שינוי זה נתבונן בפסוק הפותח את הפרשה (לב, ד):

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

כבר כתב רש"י (על פי המדרש) שהמלאכים ששלח יעקב לפניו היו "מלאכים ממש"; האלשיך הקדוש מקבל דעה זו, אך שואל:

ראוי לשית לב, על הסברא היותר מתקבלת על פי ההכרחיות הידועים שהיו מלאכים ממש, למה בחר בהם מבאנשים?

אחת הסיבות שכותב האלשיך הקדוש לצורך בשליחת מלאכים ממש ולא אנשים קשורה לביטוי הכפול המופיע בפסוק: "אֶל עֵשָׂו אָחִיו", כאן נזכרו שני הכינויים: "עשו", "אחיו". כותב האלשיך הקדוש:

עוד טעם שני, והוא אל עשו אחיו כי שתי בחינות לו, אחת היותו עשו כי רשע הוא ועברתו שְׁמָרָה נצח (עמוס א, יא), בחינה שניה כי הוא אחיו ומפאת האחוה אפשר שב אפו ממנו, כמאמר רבקה עד שוב אף אחיך ממך כו, באופן צריך מלאכים יבחינו אשר בלבו אם טוב ואם רע, מה שאין כן לבשר ודם כי יוכל לחפות ולכסות שנאתו ולא יבחינו.

יעקב לא ידע האם עשו אחיו הוא בבחינת עשו הרשע החפץ להמיתו, ועדיין נוטר לו על לקיחת הברכות (וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח, וראה רמב"ם הלכות תשובה ב, י: "אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס; ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול - מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור - וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון; אבל הגוים ערלי הלב אינן כן, אלא: ועברתו שמרה נצח") או שמא הוא בבחינת אחיו ושב אפו ממנו. כדי לפתור ספק זה שלח יעקב מלאכים ממש, כי רק מלאכים "יבחינו אשר בלבו אם טוב ואם רע, מה שאין כן לבשר ודם כי יוכל לחפות ולכסות שנאתו ולא יבחינו".

תשובת המלאכים היתה חד משמעית:

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּו.ֹ

את תשובת המלאכים ביאר האלשיך הקדוש כך:

יכוין לומר כי אמרו לו המלאכים, אתה אומר שעם שהוא עשו הוא אחיך ובזה בטחת לשלחנו שאפשר שב אפו ממנו כמאמר הכתוב וישלח כו אל עשו אחיו, שהוא שעם שהוא עשו הוא אחיו. אך נהפוך הוא כי אדרבה אף על פי שהוא אחיך הוא עשו, וזהו אומרו לאמר כו, כלומר מה שראוי לאמר הוא אל אחיך אל עשו, ולא לאמר "אל עשו אחיך" כאשר חשבת בשלחך אותנו. ובדרך הזה יצדק אומרו וגם הולך לקראתך, כי הלא אין פעולת עשו תוספת על פעולתם לומר באנו וגם הולך עשו, אך בזה הכל הוא בו, באנו אל אחיך ואינו כאח רק עשו רע הלבב, ונוסף על רוע לבו כי וגם בפועל הולך לקראתך להצר לך.

על הצד שחשב יעקב שבחינת האחווה גוברת, ועשו הוא אמנם עשו אבל הוא אחיו (="אֶל עֵשָׂו אָחִיו"), השיבו המלאכים כי טעות בידו. "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" - "אף על פי שהוא אחיך הוא עשו", וכוונתו לרעה.

על ידי ביאור זה מתבאר גם עניין נוסף: מה פשר ההוספה וגם המצרפת את פעולתו של עשו ("וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ") לפעולתם של המלאכים ("בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו")? אמנם, לפי הביאור דלעיל אמירתם של המלאכים "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" אין מטרתה לתאר את פעולתם אלא לתאר את כוונתו של עשו, ואם כן מתאים לצרף לכוונתו את מעשיו בפועל - "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ" "להצר לך".

לא נאריך בהסבריו של האלשיך הקדוש לכל פעולותיו של יעקב, אך נשוב לענין שפתחנו בו, ההבדל בין אחיו שבפסוק ג לעשו שבפסוק ד; כותב האלשיך הקדוש:

על דרך הפשט יאמר כי הנה שתי בחינות היו לעשו: א. מצד מהותו במה שהוא עשו, ב. במה שהוא אחיו שיהיה בו צד טוביות. והנה בתחלה היה מסתפק אם היה מתנהג בבחינת עשו או אחיו כאומרו אל עשו אחיו כמפורש למעלה. ובזה יאמר וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו למתק מרורות חמת בחינת היותו עשו עד גדר הקרא אחיו. ולא שוה לו, כי הנה וירץ עשו לקראתו בבחינת היותו עשו לקראתו להמיתו, אלא שבהגיעו אליו הגין זכותו וישקהו, ויבכו זה על שלא יכול לשלוט בו, וזה שלא האמין הנצל ממנו. ובזה יהיה מדוייק אומרו בתחלה אחיו ואחר כך עשו.

לאחר שהבין יעקב שכוונתו של עשו היא לרעה ניסה לשנות זאת על ידי השתחוויותיו. "עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" אינו מתבאר לדעת האלשיך הקדוש כתיאור זמן ההשתחוויות (עד שניגש לאחיו) אלא כנסיון להשפיע על עשו שיגיע להיות בבחינת אחיו, וכלשונו של האלשיך הקדוש: "למתק מרורות חמת בחינת היותו עשו עד גדר הקרא אחיו".

אך זה לא עזר ליעקב "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ", עשו נשאר בבחינת עשו ורץ לקראתו להמיתו. אך עשו לא הצליח לפגוע ביעקב וישקהו, הזכות שהיתה ליעקב היא שהגנה עליו ולא ההשתחוויות. ושניהם בכו - עשו בכה על שלא הצליח לפגוע ביעקב, ויעקב בכה כיון שלא האמין שיוכל להנצל מעשו.

נמצאנו למדים כוחן של זכויות, שהן סוד עמידתו של יעקב כנגד עשו, ורק על ידי הוספת זכויות אפשר להנצל מעשו.