במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח בשכם, מעוררים בנו תסכול מוסרי: וכן לא ייעשה.
רוב פרשני המקרא המתלבטים בהיבטים המוסריים של מעשי האחים, יוצאים מנקודת הנחה שהעונש החמור היה מוצדק. צריך רק לבדוק את הטיעונים המוסריים והמשפטיים לעונש. בן נח נהרג כשעובר על אחד משבעת המצוות. שכם נתחייב מיתה בגין גניבת דינה ואינוסה, ואילו אנשי שכם נתחייבו מיתה, על שלא העמידו דיינים שישפטו אותו. (רמב"ם הל' מלכים ט' ,הלכה י"ד )
חוקי הגויים באותם ימים אסרו את האונס: "וכן לא ייעשה " ( רש"י ). מי שעבר על איסור זה נתחייב מיתה.
שכם וחמור התכוונו להשתלט על בנות משפחת יעקב ועל רכושם. האסמכתא לכך הוא השוני בגרסתם במשא ומתן שניהלו עם בני יעקב: "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם, ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (לד',י' –יא' ) ובפנייתם לאנשי שכם:
" את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם, מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלה לנו הם" (שם כא'-כג').
הדיון עם שכם וחמור נערך תחת איום, כאשר דינה הייתה בת ערובה בבית נשיא שכם.
גם לאחר בירור הנימוקים המשפטיים והמוסריים להצדקת מעשי שמעון ולוי , איננו יכולים להשתחרר מן התחושה, שאמנם שכם בן חמור היה ראוי לעונש על מעשה החטיפה ועינוי דינה בת יעקב, אך מדוע נהרגו אנשי שכם, שלא היו שותפים למעשה הנבלה?!
את מצוות מינוי השופטים כאחד ממצוות בני נח, יכולה לקיים בפועל ההנהגה, מי שבכוחה ובסמכותה למנותם. השפעתו של האזרח מן השורה על מינוי השופטים שולית.
את תכנון ההשתלטות על בנות משפחת יעקב ועל רכושם, תכננו שכם וחמור. אנשי שכם שמעו על התוכנית, אך לא נאמר שהם היו שותפים לה.
את ההסבר להריגת אנשי שכם ניתן לייחס לשיקול בטחוני. בפרשת ויחי, בברכת יעקב נאמר :
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. … כי באפם הרגו איש .." (מט, ו-ז). איש – שכם בן חמור. יעקב כעס על בניו על הריגת שכם תוך כדי משא ומתן על שחרור דינה. לחילופין, בהיותם כואבים, ניתן היה לחטוף אותה מבית שכם ולהסתלק משם, ללא הצורך בשפיכות דמים. הריגתו של שכם באה כעונש על: "הכזונה יעשה את אחותנו!" ולא כצורך מבצעי לשחרור דינה.
אחרי הריגת שכם בן חמור החיוי, נשיא הארץ, משפחת יעקב נחשפו לסכנה קיומית. סביר להניח שאנשי שכם לא היו עוברים על כך לסדר היום. על פי מנהגי הימים ההם (ובחלק מהמקומות גם בזמן הזה) הם היו מחויבים לנקמת דם. יעקב נתן לזה ביטוי: "ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (לד' ,ל ). יעקב אינו קובל על הריגת אנשי שכם. גם הוא מבין כפי שהבינו שמעון ולוי שהברירה היתה : הם או אנחנו. שמעון ולוי התנדבו לבצע את העבודה "הלא מוסרית", כדי להציל את בית יעקב. פעולה זאת יצרה אפקט הרתעה סביבתי : "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה' ,ה )
נשאלת השאלה : האם מעשה זה עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי? האם מותר לפרט או לכלל להציל את עצמו, את משפחתו, את עמו, במחיר הפקרת או נטילת חיי אחרים, ידידים או אויבים?!
"ואהבת לרעך כמוך" -פסק ר' עקיבא: כמוך, ולא יותר ממך. שניים שהולכים במדבר ויש להם קיטון אחד של מים, אם שניהם שותים שניהם מתים, שותה אחד והוא ניצל. פסק ר' עקיבא: ישתה זה שהקיטון בידו ויציל עצמו בחיי חברו.
עם ישראל נצטוו להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים, משום שהוא מהווה איום מתמיד וממשי להכחדת עם ישראל. הוא הוכיח זאת, כשתקף את בני ישראל בצאתם ממצרים ובתקופת המן האגגי. הסכנה הודאית לקיום הלאומי, מצדיקה פעולה הנראית כלא מוסרית. גם הקב"ה שותף לזה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדוד דור" (שמות יז' טז ).
את תגובת הקב"ה למעשי שמעון ולוי איננו יודעים. אברבנאל רואה בפסוק: "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם" (לה', ה) אות להסכמה משמים על מעשיהם בשכם.
במקרה אחר של התנגשות בין מוסריות ואינטרס הקיום הלאומי, תגובתו של הקב"ה היתה חד משמעית: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע " (בראשית כא', יב). היה זה כאשר אברהם נתבקש לגרש את הגר וישמעאל מביתו. הרגשת אי הנוחות והמועקה המוסרית שאנו חשים למקרא הפסוקים, משתנה, כאשר ניתן אישור אלוקי למעשה. האינטרס הלאומי של עתיד עם ישראל – "כי ביצחק ייקרא לך זרע ", ועתידו בארץ כנען כמורשתו, הצדיקו מעשה "לא מוסרי" של גירוש ישמעאל והגר.
מאז ועד היום אנחנו מתלבטים בין הרצון לחיות על פי אמות מוסר התואמים את היותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לבין האינטרס הלאומי, המצריך נקיטת צעדים לא מוסריים לשמירת ביטחוננו.
צחוק הגורל הוא שהתלבטויות אלה של מוסר ואינטרס הקיום הלאומי, מוצאים את ביטוים כמעט בכל המקרים, במאבק בינינו לבין ישמעאל, שנגזרה עליו התנתקות מיצחק אחיו.