דרכה של התורה ללמד אותנו את האידאות והערכים הרצויים דרך סיפורי מציאות החיים, שהרי התורה - "תורת חיים" היא, ומתוך כך עלינו להתבונן במפגש הטעון שבין יעקב לעשו, המהווה את אחד משיאי הדרמות האנושית שבחומש בראשית.
יעקב אבינו שולח לעשו את הדורון, ומקווה לרצות אותו בכך, אך עשו מסרב לקבל את המתנה באומרו "יש לי רב...".
יעקב מתעקש ומפציר בעשו לקחת את המתנה, שהרי הוא קידם אותו בסבר פנים יפות, ובאשר לממון - הוא מרגיע אותו באומרו "כי חנני אלקים וכי יש לי כל", ועשו משתכנע ומסכים לקחת את המתנות - "ויפצר בו ויקח".
לכאורה, מדובר בדו-שיח תמים בין אדם הרוצה להעניק מתנה המבטאת את שמחתו במפגש, ובין רעהו המסרב לכך מתוך נימוס, צניעות או חוסר נוחות, אך חכמינו דלו מויכוח זה ניגוד ערכי חריף.
רש"י מזהה בדברי יעקב צניעות ופשטות, ומסביר: "יש לי כל - כל ספוקי", בעוד שעשו מדבר ממקום של שחצנות וגאווה - "יש לי רב - יותר ויותר מכדי צרכי".
האם זהו הפירוש היחיד לביטויים אלו? אולי בדברי יעקב, האומר שיש לו הכל יש פסול גדול יותר? האם "יש לי כל" אינו יותר מ"יש לי רב"?
יותר מכך - האם יש אדם שיש לו "כל"? הרי ברור שהיו כמה דברים שלא היו ליעקב, ולאחר שהוא נותן חלק מהונו לעשו ברור שהוא כבר חסר משהו?!
מה אם כן רצה יעקב לומר? היכן רש"י מזהה בדבריו את אותה הסתפקות במועט?
התשובה לשאלות אלו נמצאת בפסוק עצמו. יעקב אבינו מסביר לעשו [ולנו] שאותו "כל" אינו מעשה ידיו, אלא "כי חנני אלקים" - מתנה אלוקית לה הוא זכה, בדומה לאבותיו, אברהם ויצחק.
לכאורה, ניתן להבין שמדובר בשפע ממוני שבא כמתת א-ל, והאדם מזהה אותו ככזה, אך חז"ל ראו כאן מתנה עמוקה בהרבה:
"ת"ר: שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, דכתיב ביה: בכל; יצחק, דכתיב ביה: מכל; יעקב, דכתיב ביה: כל." [בבא בתרא, יז.]
ויש להבין, איזה "מעין עולם הבא" טעם כאן יעקב כאשר הוא נותן ממונו לעשו?
עולם החומר שלנו הוא עולם חלקי,סופי וחסר מעצם הגדרתו, והאדם שניחן בנשמה אלוקית המחפשת את השלמות, חי את חייו מתוך מצוקה קיומית. כאשר הוא רואה בעולם הזה את חזות הכל, הוא מנסה להרבות בחוויות, ברכוש ובממון, מתוך תקווה שהריבוי יקרבו לשלמות, אך חלומו תמיד נכזב.
ההתלהבות מהבגד החדש מחזיקה כמה ימים, והשמחה מהמכונית החדשה מדליקה אותי לתקופה קצרה, ואחרי כמה טיולים לחו"ל גם הם הופכים לשגרה.
אנו חיים בפנטזיה שאם היינו זוכים בפיס - היינו נוגעים בשלמות, אך רבו המקרים בהם מליונרים סיפרו לנו, בגילו לב נדיר, שלמרות ה"רב" שיש להם, הם חסרים את השלמות.
השפת אמת מסביר לנו שתחושת ה"כל" נובעת מהשורש הפנימי אליו אנו מחוברים: "מי שדבוק בשורש העליון - מה שיש לו הוא בחינת כל...".
כאשר הקב"ה נמצא במרכז הוויתי, ואני רואה בכל דבר גילוי של אותה חיות, אזי בכל דבר ודבר יש "הכל" ממש!
עשו מרגיש שלא בנוח לחסר מ"ריבוי" הממון של יעקב, כיון שזוהי תפיסת חייו. יעקב אבינו מחובר אל הקדושה האלוקית, והיא נוכחת בכל פרט בחייו, אפילו בתקופה הקשה שהוא חווה בשנותיו עם לבן, ולכן תחושת השלמות לא תקטן במאומה גם כשייפרד מחלק מממונו.
זוהי הדרך בה יכול האדם לזכות ב"מעין עולם הבא", גם במעט שיש לו בעולם הזה.
אנו חיים כיום בתרבות של "שפע", המציעה לנו לשאוף אל ה"רב", שיביא אותנו לעושר ואושר. יעקב אבינו מלמדנו שהחיבור אל הקודש הוא שיאפשר לנו לחוש אפילו בפרט הקטן את ה"כל", ואז נחוש את ה"שלמות" גם במעט שיש לנו.
* הרב יועד אהרוני, ראש ישיבת "צביה-קטיף", יד בנימין