ברוך שומר הבטחתו לישראל. יעקב שב בשלום לבית אל.
יציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן, בבורחו מפני עישו אחיו, עשתה רושם. אף שיבתו לארץ מולדתו עשתה רושם. ביציאתו נגלה אליו האלוקים בלוז, ואף בשיבתו נגלה אליו האלוקים בלוז.
ביציאתו מארץ ישראל, בהיגלותו אליו בחלום סולם בלוז, בירך אותו האלוקים בברכת אברהם - ברכת הזרע וברכת הארץ. אף בשיבתו נגלה אליו האלוקים ובירכו בברכת אברהם - ברכת הזרע וברכת הארץ.
בבורחו הובטח לו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי את אשר דברתי לך". וקיים המקום לו הבטחתו, והשיבו לשלום מצרות רבות ורעות שסבבוהו: צרת לבן שביקש לעקור את הכל; צרת עשיו שהלך לקראתו וארבע מאות איש עמו, ונתיירא יעקב ממנו וצר לו מאוד מפניו; צרת דינה בתו, שאירע לה מה שאירע; וצרת הערים סביבותיהם אשר נפלה עליהן חיתת אלוקים. שרה יעקב עם אלוקים ועם אנשים ויוכל, ושב שלם. רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ה' (תה' לד, כ). עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע. שילם יעקב את נדרו ובנה מזבח בבית אל.
לא כשם שיצא שב. ביציאתו ריקם היה. במקלו עבר את הירדן, בורח, ועתה היה לשני מחנות. בבורחו בודד היה, ועתה הקים את בית יעקב. לא עוד ייבחר בבית אברהם בן אחד ויידחו אחיו, לא עוד תהיה פסולת בזרעו של יעקב כשם שהיתה באבותיו, אברהם ויצחק, ומפניה התיירא יעקב כל ימיו.
שלמה היתה מיטתו, כמו שביקש והתפלל, "מה תלמוד לומר 'והיה ה' לי לאלקים' (כח, כא)? שייחד שמו עלי שלא תצא ממני פסולת מתחילה עד סוף". ומעתה לא יחידים יקראו בשם ה', אלא הבית כולו: "בית יעקב, לכו ונלכה באור ה'" (יש' ב, ה) "לא כאברהם שקראו הר, שנאמר "בהר ה' יראה" (כב, יד) ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (כד, סג), אלא כיעקב שקראו בית".
כשיצא לדרכו הארוכה והנפתלת, בשם "יעקב" יצא. וכששב זכה לברכת ה"איש" הפלאי, שנאבק עמו עד עלות השחר ולא יכול לו, ובישרו שעתיד הקדוש ברוך הוא עצמו לקרוא לו שם חדש, "ישראל", על שם השררה.
יעקב לימדנו פרשת גלות. יעקב לימדנו אמונה בלילות ותיקן לנו תפילת ערבית. יעקב סימן לבניו שהבטחה יש לנו כי יהיה ה' עמנו בדרכנו הארוכה בגלותנו. ואף על פי שאנו מסובבים בצרות כאותן צרות שהיה אבינו שרוי בתוכן - צרת המקנאים ("מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה") צרת האויבים המבקשים לעקור את הכל, צרת הבית וצרת הבת - עם כל זה מובטחים אנו בהבטחה שהבטיח ה' לאבינו, שישמרנו ולא יעזבנו עד שישיבנו אל הארץ הזאת, והוא יהיה לנו לאלוקים. ועוד הורנו אבינו הזקן "פרשת גלות". שנדע איך לנהוג ברודפינו, אף על פי שבידינו הבטחה מפורשת, "ואין מבטחים מן השמים אלא למי שההבטחה לא תמנע ממנו להתפלל ולהתחנן כאילו לא הובטח" (שפת אמת).
ואחרי ששב לבית אל ושילם את נדרו, בישרו ה': "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל". מי שה' קורא בשמו, נרמזת נצחיותו. ומשמעו של השם: שמכאן ואילך לא ייקרא "יעקב" בלבד, כמי שדרכו נסתרת ונפלת ובניית מתו הצרות דווקא, אלא יקרא אף "ישראל", על שם השררה. ה"איש" הוא שגילה את טעם השם: "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
אחרי שעבר יעקב את דרך הצרה בשלום ונשאר שלם, תינתן לו גם דרך אחרת, דרך שר ומלך. רמז הוא לאדם שבעבר דרך נפלת ונאבק עם אויביו שבתוכו ויצא שלם ולא יכלו לו ונבנה מדרכו, שעתידה להיפתח לפניו גם דרך אחרת של עבודה. וכך פירש הראי"ה בסידורו: אנו כורעים בתפילתנו באומרו "ברוך", וכופפים את גונו באומרנו "אתה", וזוקפים בהזכירנו שם, ללמד שכפיפתנו בעבודתנו אינה אלא בתחילתה, בשעה שאנו נאבקים עם יצרנו, ואילו סופה יתקיים בנו: "אשגבהו כי ידע שמי" (תה' צא, יד) שנעבוד את ה' בכל כוחותינו.
באותה התגלות בבית אל, בשובו לבית אביו, מבטיחו עוד ה': "פרה ורבה", כלומר: כשם הקים שבטים בבחינת "יעקב", בעבודה הקשה בבית לבן הארמי, שהחליף את משכורתו עשרת מונים וסופו שביקש לעקור אותו ואת ביתו, לולי ה' שהיה לו, כן עתיד הוא להקים שבט בבחינת השם "ישראל", שזה עתה ניתן לו, וכשם שהקים שבטים בגלות, כך עתיד הוא להקים שבט בארץ ישראל.
ואותו שבט שייוולד בארץ ישראל אחרי שה' קרא את שמו "ישראל" יהיה טעון סגנון של מלך, ככתוב: "ונמלכים מחלציך יצאו". שכל שאר השבטים שנולדו בבחינת "יעקב" השתחוו לפני עישו, ואילו בנימין לא השתחווה.
וכן דרשו במדרש אסתר: "מה אמר להם מרדכי למי שאומר לו: 'מדוע אתה עובר את מות המלך' (אס' ג, ג)? ר' לוי אמר: אמר להם מרדכי: משה רבינו הזהיר לנו בתורה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה )דב' כז, טו(, ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים! ישעיהו הנביא הזהירנו: 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא' (ב, כב), ולא עוד אלא שאני איסגנטירין בעל ייחוס של הקדוש ברוך הוא, שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ וזקני נולד בארץ ישראל, אמרו לו: נאמר לו! מיד 'ויגידו להמן וגו'" (שם ג, ד). אמר להם המן: אמרו לו: זקנו הלא השתחווה לזקני? זהו שכתוב 'ותגשן השפחות וגו', ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו' ! השיב (מרדכי) ועדיין לא נולד בנימין".
ועוד דרשו: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", אמרו חכמים: מרדכי היה משבטו של בנימין, והוא אומר: 'לבנימין אמר, ידיד ה' יכון לבטח עליו (דב' לג, יב),, הרי שהיתה השכינה שרויה אצלו. אמר מרדכי: אני איני יכול להחניף לרשע, שאני טעון סגנון של מלך, ואי אפשר לי להשתחוות לו".
סבור היה יעקב שהשלים את דרכו בשובו לבית אביו, וביקש לישב בשלווה. סבור היה כי משהוחלף שמו מיעקב לישראל, נשתנתה דרכו ממאבק נפתל לישיבה של שלווה. אבל לא כשם שסבר נגזר עליו. צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שם "יעקב" לא נעקר ממקומו, ונתגרשה עליו הצרה הקשה ביותר, הצרה מתוך ביתו.
אחרי שלימד אותנו יעקב פרשה אחת של גלות בחרן עתיד הוא להובילנו אל גלות אחרת קשה ממנה, במצרים. רק לאחריה, לכשייצרפו בניו בכור הברזל, יצאו ברכוש גדול ויהיו ראויים להיות ממלכת כהנים. הוא שאמרה הגמרא: "לא שייעקר יעקב
ממקומו, אלא שיהיה ישראל עיקר ויעקב טפל לו". שהרי ה' אמר לו: "שמך יעקב", ומשמע שגם השם הזה יוסיף לשמש. לכאורה היינו מצפים שבשובו מדרכו הארוכה, והוא שלם ומנצח, יוסר ממנו השם "יעקב" כליל, שהרי הוא מרמז על מה שאמר עישו: "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמים" (כז, לו), אבל לא כך נאמר לנו. כי השם מקורו בנימוק: "וידו אחזת בעקב עישו" "מעכבו מלצאת ראשון". ובמדרש: בעישו כתוב "ויקראו שמו", ואילו ביעקב כתוב "ויקרא", כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו קרא שמו "יעקב", ושם שהקדוש ברוך הוא קרא לא ייעקר ממקומו. ופירושו של דבר: התמודדות מתמדת.
זה מה שנרמז ליעקב, שאף על פי ששב אל בית אביו בשלום, לאחר ששרה עם אלוקים ועם אנשים ויכול, ונקרא שמו "ישראל", עדיין לא נעקר שם "יעקב" ממקומו. עיקר דרכו היא בהתמודדות, ואחרי כל ניצחון עוד התמודדות לפניו: "בבטן עקב את אחיו, ובאונו שרה את אלוקים" (הו' יב, ד).
(מתוך ספרו החדש "אהבת תורה")
יעקב מלמד פרשת גלות
בפרשת וישלח חוזר יעקב בשלום לבית אל -גם יציאתו וגם חזרתו מלווים ברושם גדול. הרב סבתו מרחיב.
